את שירן* הכרתי בצבא. היה זה בסוף שירותי הצבאי, באחד האירועים האלה, שאתה חייב להיות בהם ולא בגלל שאתה רוצה. בדיוק חנכו מרכז אימונים חדש, ארוחה חגיגית עם יותר מדי פלאפלים על הכתפיים. היא הייתה בצוות המלצריות/טבחיות/ פנים יפות, שהגישו את האוכל לשולחנות. ברגע הראשון שראיתיה, היה לי מאוד ברור. זו תהיה שלי.
לאריק איינשטיין ושלומי שבת, יש שני שירים שאני עדיין מתלבט איזה מהם צייר את דמותה טובה יותר. שיערה הגולש, הארוך, עד כדי הישבן (עטור מצחך זהב שחור) ועיניה השחורות הגדולות (כמו שני ספלי קפה תורכי), גרמו לי להסתכל עליה מיד, להתעלם מדברי הברכה האינסופיים והרב, זה שעלה וברבר בלי הרף על פרשת השבוע. הארטישוקים הממולאים שהיא הגישה לשולחן, היו הרבה יותר מעניינים. לאחר שסיימתי את הצלחת, כמו ילד טוב צרפת (ארטישוק צרפתי ולא ירושלמי), הלכתי על הדרך הטובה, הישנה והבטוחה, לזרוק מילה טובה לשפית.
טרף קל, ניתן לזהות תוך שנייה. בדרך כלל זה המבט בעיניים. יש שיקראו לו עצוב, ויש שיעידו כי זו ההתחמקות מהצלבת עיניים, המבט המבויש, הקול השקט והערב לאוזניים. אפשר להמשיך ולתאר את האדמומיות הבתולית על הלחיים, כשאתה זורק מחמאה, העמידה בגו זקוף, אך לא באמת עד הסוף.
שירן לא הייתה טרף קל. ובכלל, ההגדרה לטרף קל, מחליאה בעיני. הבשר הטעים ביותר, נמצא במקומות שצריך להתאמץ להגיע אליהם. אם נשתמש במטפורה מעולם הבשר, שירן הייתה צלעות כבש. היא הייתה שייכת לסצנה. היא לא הבינה זאת אז, אבל בדיעבד היו שם יסודות שליטה עם החבר הקודם.
היינו ביחד שנה. במילותיו בני האל-מוות של קזנובה עצמו, "זמן אשר מוקדש להנאה, אינו אבוד". קזנובה, כנראה היה מתהפך בקברו, אבל שנה אחר כך, נתתי לה ללכת. בדיעבד, זו הייתה שנה מעניינת. גם 30 המילים הנרדפות באנגלית ל"מעניין", היו הופכות את המשפט לאנדר-סטייטמנט, בדיוק כמו שהוא נשמע בעברית.
אף פעם לא ראיתי שליטה, בתור להוריד מישהי למטה. זה קל מדי. לא מאתגר. ואני לא מגב, שמושך אליו סמרטוטים. שליטה מבחינתי זה להעלות מישהי הכי למעלה שיש. נסיכה מחזירה לך יחס של מלך. הייתי שם בשבילה, כשהיא הייתה עוד בצבא, והיא הייתה שם בשבילי כשהתחלתי את התואר. היה שם משהו טהור, בתולי ורך, הרגשתי כמו אלוהים שמגדל את יצירת המופת שלו. והיא הייתה יצירת מופת רבותי.
לאחר שנה הגורה נסעה ללמוד בישול בחו"ל. החלום שלה מאז ומעולם היה מסעדה משלה. שנה שלמה כמו מנטרה, גרמתי לה להבין כי רק החולמים מגשימים. היא רצתה שניסע ביחד, אך הייתי בתחילת התואר, כבר סגרתי סטאז' באחד המשרדים הגדולים בישראל והייתי בתחילת הקריירה. בחרתי באחרונה, ואיני מצטער על כך לרגע. זה היה טוב מדי, כדי להמשיך את זה בטלפון, העדפנו לחתוך, מאשר לתת ללהבה להיחנק.
הגורה הקטנה שלי, כך קראתי לה אז, הייתה האישה האמיתית הראשונה שלי בבדס"מ. ולמרות שלהיות מס' 1, ולא משנה במה, היה טבוע בי עוד במשחקים בארגז החול בגן, דרכה גיליתי עד כמה אני באמת אוהב להיות דומיננטי, במיטה, בקשר וגם בסתם להתכרבל עם כוס שוקו מול הטלויזיה, בדירת סטודנטים. היא בישלה מצוין, כך שזה הרגיש לי אז כמו בבית.
"אני חושבת שתאהב את הארטישוקים", חייכה אלי עלמת חן יפייפיה. הייתי בדיוק בדרך מלקוח חשוב בת"א, ועצרתי לאכול במסעדה חדשה, שכבר המליצו לי עליה, וטרם היה לי זמן לבקר בה. היה מלא, והתפלאתי שקיבלתי יחס כה אישי, עוד בזמן שאני מעיין בתפריט.
הארטישוקים היו נהדרים. אבל לא ציפיתי אחרת, ממישהי שהחליטה להגשים את חלומה. היה זה זיכרון מתוק, אחת מאותן פגישות, שאתה לא מצפה להן, אבל הן שם, מחכות בפינה. היא התחתנה, הספיקה להתגרש ולהתחתן בשנית ולא מזמן חזרה עם בעלה הטרי לפתוח את המסעדה שתמיד רצתה בת"א. לרגע הרגשתי כמו אב גאה... כשיצאתי לאוטו, היא הספיקה ללחוש באוזני, מילה אחת.... "תודה".
