החנתי את המפלצת ווידאתי שהשטח פנוי, פתחתי את הדלת ופניתי לגורה היפייפיה שישבה מאחור. ״את יכולה לצאת, אין פה אף אחד, אבל אם לא תעשי זאת עכשיו, עוד מעט יראה אותך זה שיקח את הכסף מהתיבה״, היא הגיבה מיד, הסתכלה שמאלה לכיוון הדלת, אספה את השמלה לידיה ותוך שניה וחצי היא כבר הייתה בפנים.
לקח לי דקה להיכנס פנימה, ידעתי שזו תהיה הדקה הארוכה בחייה. כשנכנסתי ראיתי שהיא יושבת על קצה המיטה, השמלה על ברכיה, מנסה לכסות טפח או שניים. ״שימי את השמלה בצד, את הנעליים את דווקא יכולה להשאיר״.
אני חולה על רגליים יפות, כפות רגליים מטופחות של ילדה בת עשרים ותיקתק, בתוך נעלי עקב זנותיות, זה מחזה מלבב. ״קומי״, אמרתי לה כשהיא חזרה למקומה בקצה המיטה, ״ידיים מאחור בבקשה״.
היא הייתה בוסרית, ואפשר היה לראות זאת בעין בלתי מזוינת. לא היה צריך להיות שולט גדול כדי להבין שהסיטואציה הזו מפחידה אותה ומצד שני מעוררת ומזרימה בגופה ים אדרנלין.
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. היא נשארה עומדת, אך ניכר היה כי היא הייתה בהלם. ״אתה יכול להבטיח לי משהו?״, היא שאלה אותי רק בשבוע שעבר, ״אל תהיה כמו כולם״.
״הכל בסדר, לחשתי לאוזנה, בזמן שאני מלטף לה את הגב. ״את לא חייבת לעשות דבר, את קובעת מתי לעצור ואין לי שום בעיה להחזיר אותך הביתה עכשיו״.
״תודה״, היא לחשה לי בחזרה והחלה לבכות.
המשך יבוא