אני אוהב לנהוג. זו תרפיה בעיני. בין המקומות הבודדים, שאני מצליח להיכנס לטראנס, לגרום למודע להתפוגג ולדבר ישירות עם התת מודע. מבחינתי רכב, בדיוק כמו אקדח, הוא חלק ממני. הוצאתי את המחסנית בצומת ועד שהאור התחלף לירוק כבר הספקתי להכניס את הנרתיק, עם המחסניות, מתחת לכסא ולפרוק את האקדח. הנחתיו לצדי, עוד פחות מרבע שעה... אשתמש בו, לראשונה, בצורה קצת שונה.
יסלחו לי כל בעלי רכבי הטורבו, אבל מעולם לא התלהבתי ממנוע קטן מודגש... כנראה זו האולדמוביל הראשונה שלי, אבל חונכתי על ברכי ה-V6... למי שלא מבין את ההבדל... זה כמו קולה ודיאט קולה... אם כבר מתים... אז לפחות בסטייל ובלי טעם רע.
לחצתי על הגז, והנהימה של המנוע הייתה הדבר האחרון ששמעתי לפני שהעיניים שלי סימנו למוח שלי להתעורר. לא יכולתי אחרת, האמת, איני מכיר גבר סטרייט אחד שהיה נשאר אדיש למחזה. נעלי עקב אדומות, גוף לבנבן, שמלת ערב קצרה, בצבע שחור, שיער פזור. היא הייתה יפה יותר מכל מה שדמיינתי, ולרגע, כבר חשבתי לבטל... לשנות תכנית... ולקחת אותה לדייט בפאב, על קוקטיילים טובים ופינגר פוד, נשיקה על הלחי בסוף, בלי לשלוח ידיים, כמו פעם, בסרטים שנגמרים בגדר לבנה, כלב ושני ילדים...
עצרתי לידה, רכב שחור, חלונות מושחרים, כבר היה מאוחר, האצבע המורה ביד שמאל לחצה על הכפתור בדלת ותא המטען קפץ מעלה.
ההסכם היה פשוט. היא יכולה לבחור להתיישב לידי, ואז אקח אותה לדייט ונילי... ומעולם לא ניגע יותר בבדס״מ או להיכנס לתא המטען... לשים כיסוי עיניים ולזרום לסשן שאני מתכנן.
זה לא באמת היה הסכם... ידעתי מראש מה היא תבחר... זו שראתה כבר הכל, חוותה כבר הכל והדבר היחידי שמלהיב אותה זה פנטזיות שהיא יכולה להיעלם לתוכן, עם שתי אצבעות על הדגדגן, בדרך לשרשרת אורגזמות.
הסתכלתי על העיניים שלה בתמונות ששלחה, כשהצלחתי להסית את עיני סוף סוף מהחזה הבתולי, העור החלק והחיוך המהפנט.
הן היו עצובות, ספק שובבות ספק מחפשות מרגוע. אבל היא כבר לא הייתה בשלב בו דייט ונילי יספק אותה... היא כבר הייתה מכורה ואני הייתי כמו סוחר סמים ממולח, מספק לה את הסחורה, פעם ראשונה חינם אל כסף.
היא נכנסה לתא המטען, ואני חמור שכמותי שכחתי שאי אפשר לנעול אותו מבפנים.
עשר בלילה, בן צבי, צמוד לאבו כביר, ההנחיות היו ברורות.
הכביש היה ריק, עובד זר על אופניים חשמליות, שבדיוק חלף על פנינו, מבלי לשים לב למתרחש.
יצאתי החוצה ועל הדרך תפסתי זוג אזיקונים מארגז הצעצועים הפתוח במושב האחורי. הסתכלתי עליה, שוכבת בפנים... מקופלת, עדיין יחסית בנוח...
תפסתי יד אחת ואת השניה... התכופפתי ולחשתי לה, שזו הייתה טעות חייה, כי עכשיו היא שלי... אני כבר לא זוכר מה עוד מלמלתי... הייתי שיכור רק מלהסתכל עליה.
תוך פחות מדקה הידיים שלה כבר היו קשורות... הפכתיה על הבטן, וסגרתי עליה את האזיקון, קצת צמוד מדי.
היא לא לבשה תחתונים... ההוראה הייתה לשים את הזוג הכי חושפני ודק שיש לה בתיק... שלפתיו משם, פישקתי את הישבן ביד אחת ובשניה דחפתי לה אותם לכוס... בזמן שאמרתי לה מילה אחת בלבד... ״תסתמי״.
היא רעדה. בכל זאת זו הפעם הראשונה שהיא שומעת את קולי, לאחר שבועיים של התכתבויות... היא קוראת אותי כבר תקופה ארוכה... והפעם החלטתי להמר על כל הקופה... היא רעדה, אבל הקלות שבה התחתונים נדחפו לה לחור... והיד הרטובה שלי... לא השאירו מקום להרבה ספק... היא בקטע.
טרקתי את תא מטען, הסתכלתי לצדדים, אף אחד לא קלט, שישי בערב, ליד בית פנורמה, אפשר לרצוח מישהו ואבו כביר צמוד... אף אחד לא באמת ישים לב לנערה במצוקה בתא המטען... עם כיסוי עיניים...בדרך ליער...
לסשן של חייה.
#המשךיבוא,אולי
#זכרון מ-2017
