למה? למה בדס״מ? למה אתה פה? מה יוצא לך מזה? זו שאלה שעלתה בכל פעם מחדש, בחמש עשרה השנים האחרונות. מעולם לא עניתי עליה, בכנות. למה? כי אמת, זו מילה מעניינת, היא מתחילה באות א׳ ומסתיימת בת׳, ומכילה למעשה את הכל, אם תשמיט משהו, זו כבר לא כל האמת.
והאמת, אני עצלן, התפקיד שבחרתי לעצמי, העיסוק בחיי, האישיות שלי, הרבה יותר מכוונת מטרה, אני שואל שאלות, בדרך כלל את השאלות הנכונות, גורם לאנשים לענות עליהן... אם אני צריך לענות, זה בדרך כלל עולה ללקוח כסף רב, מסמך של כמה עמודים ואני לא עובד בחינם. ובכלל? מה יכול להיות פשוט יותר מלהגיד שאתה אוהב סקס קינקי ונהנה מהגניחות שלה כשאתה מוחץ לה את הפטמה בין שתי אצבעות... כדי לצאת לידי חובה.
יום אחד בני, כשתגיע לגיל 18, אני סוף סוך אענה על השאלה בכנות. סביר להניח שנכנס למשרד בבית, אסגור את הדלתות, אפתח את הסיגר בר, אוציא קובנית איכותית, מהסוג שכבר לא מייצרים, אמזוג לך כוסייפה, מהמדף העליון, שנגיש רק לשחקני כדורסל בפוטנציה, ואושיב אותך לשיחה של גברים.
״זוכר את המסעדה שאכלנו בה את הגולש הטעים בהונגריה? זו עם קליפות הבוטנים על הרצפה״, אפתח בשאלה, ואזכיר לך שהדבר הבולט שם היה שהבוטנים שהיו על השולחן, הגיעו ללא כלבויניק (כלי לפינוי אשפה), ואת הקליפות זרקו לרצפה, כמו פעם, בימי הביניים, קליפות קליפות שהשמיעו רעשים של פצפוץ, כשדרכת עליהם.
נשים, בני, זה זן מיוחד. זוכר את החברה הראשונה שלך? המתולתלת הזאת עם העיניים הכחולות? זוכר ששאלת אותי לכמה עצות? מה בדיוק היא חושבת או רוצה? אז זהו, שבגיל מסוים אתה מבין, שלשאלה הזו אין תשובה. יש נשים שלא יודעות מה הן רוצות, יש נשים שחושבות שהן יודעות, יש נשים שיודעות מה הן רוצות אבל אין שום ערובה לכך שהיא תרצה את אותו הדבר כבר בעוד שעה... אבל זה לא משנה. אנחנו, בנוים אחרת, בגיל מסוים, אנו פשוט עייפים מלשחק.
זוכר את הקליפות יא איבני? זה בדיוק ההבדל בין בדס״מ לעולם שם בחוץ. אם בדייט ונילי, אתה מחכה לה שתבחר את מנת הטופו מלפפונים ברוטב חמאת בוטנים, תתלבט עוד עשר דק לגבי המנה העיקרית ותתבאס מזה שהקולה לא קרה מספיק, בבדס״מ, זה לא קורה.
אתם מגיעים למסעדה, אתה פותח תפריט ומזמין, גם אם תטעה, האמן לי בני, זה יהיה הרבה יותר מוצלח מהחצי שעה התלבטות בגרסה האלטרנטיבית.
ויודע מה? אתה תראה שזה בכלל לא משנה, המבט בעיניים, קצוות הפה, היציבה שלה, הכל יצביע על כך שיש פה גבר ויש פה אישה, ויש פה דינמיקה בריאה.
לא אמרתי שלא תהיה ג׳נלטמן, רק אמרתי שתהיה גבר. יש הבדל בין זכר לגבר, חסרים היום גברים יא איבני, אם בכל פחית רדבול יש יותר טוסטסטרון מבזכר מצוי בתל אביב. זוכר את הקליפות? זו בדיוק הסיבה לכך שאני בבדס״מ, אני שונא משחקים.
בבדס״מ, רמת הפתיחות בפגישה הראשונה, גבוהה מזו בפגישה השישים ותשע, בעולם הונילי. שם, היא עדיין מתלבטת עם החברות שלה אם כדאי שתראה אותה ללא איפור, אם שמעת שהיא דפקה פוק אמש ואם כדאי לספר לך שהיא ממש רוצה שתפליק לה בדוגי.
בבדס״מ יא איבני, זה עובר לה בדייט השני. אתה מסתכל לה בלבן של העין, מחייך ואומר שאיתך, היא לא צריכה לשחק, זה לא משנה לך מה היה לפני, הדבר היחידי שמעניין אותך הוא עכשיו ומה תבנו יחד. יחד, זה שבחרת להיות שולט, לא מקרב אותך במאומה ליושב במרומים, דע מאין באת, יא חביבי.
אתה מבין יא איבני? נשים זה עם מסובך, אבל לא באמת. הן מלכות וגם זונות, הן מלאות חמלה וגם אכזריות, הן חכמות מאוד וגם טפשות, בשניה שיש דה קומפרסיה קטנה במערכת והן מתחילות לנזול.
אבל נשים יא איבני, זה נורא פשוט. שורה תחתונה, מה שאישה באמת רוצה, הוא שיראו אותה, הן רוצות מקום, לרובן נמאס להיות תלויות תמיד באחר, כי תמיד, שלא יעבדו עליך, הן תחפשנה אישור. וזה לא משנה כמה חזקות או חכמות הן תהיינה, הפמיניזם הרדיקאלי, אחראי לכל כך הרבה נשים מתוסכלות ומדוכאות, ויודע מה... הן גם לעולם לא תודנה בזה בפני עצמן.
הן רוצות להיות ערומות, אבל אני לא מדבר על בלי בגדים, אני מדבר על ערומות באמת, כי בלי בגדים זה הכי קל, העירום הנפשי, הרבה יותר מטלטל מהפורנוגרפי, כי הן רוצות להיות הן, אבל המוח הגברי הונילי הבינארי מוגבל כל כך בחשיבה שלו, שהוא רואה רק אחת בכל פעם: או זונה או אלה. אז הן ממציאות עצמן מחדש, יוצרות יצורי כלאיים, חלקם יפים חלקם פחות, מבלי להבין שזו לא הדרך.
זה גורם להן לחפש תמידית, את האישור. לרובן היה אבא, שהשאיר בהן חותם ומורשת ולאלו שלא, הן לא פחות מתוסבכות, הן רוצות להבין שמה שהן חושבות, מה שהן עושות, איך שהן פועלות, זה בסדר. שלא נחצה הטאבו.
אם היא אלה, היא תעשה הכל כדי לא להיראות זונה, יש משהו נוראי בתחושה הזו, כשגבר שופט אותך, לא משנה כמה הוא אפס, את מתערערת...
אז הן מנסות לרצות או להמרות, דרך כל גבר שהן רואות, אבל לאכזב? לאכזב - זה כבר מוות.
אתה מבין יא איבני? זו הסיבה שאני בבדס״מ, נמאס לי ממשחקים. אני לא מחפש את הזונה, אני לא מחפש את האלה, אני סך הכל מכיל, בוחר את זו שאני רוצה לארוחת הבוקר, נותן לשניה לצוץ בצהריים ולשלישית להגיד לי כל מה שהיא חושבת עלי לפני השינה. אני גם מושך לה בשיער כשצריך, כי אחרת נוצרים משקעים, ואז היא מתלוננת יום למחרת שלא ישנה את שנת היופי.
מבין? הבדס״מ הוא לא שחור או לבן, הוא הדבר הכי קרוב לגווני אפור שאני מכיר, אבל שם, אישה היא אישה, גבר הוא גבר, ואף אחד לא צריך לשחק, כל אחד יכול להיות הוא, וזה בסדר.
יש סרט טוב שאני רוצה שתראה, מסוף שנות התשעים, המאפיונר פול ויטי יושב מול הפסיכולוג שלו ומספר לו, שאמש בילה אצל המאהבת שלו. הפסיכולוג שואל אם יש בעיות נישואין שצריך לדעת עליהן, כי אחרת, למה להחזיק מאהבת...
ואז המאפיונר עונה: ״אני עושה איתה דברים שאני לא יכול לעשות עם אשתי״.
הפסיכולוג שואל שוב: ״למה לא?״
והמאפיונר עונה: ״זה הפה שמנשק את הילדים שלי נשיקת לילה טוב, מה אתה מפגר?״
מבין יא איבני? זונה במיטה, טבחית במטבח וליידי בסלון, אתה יכול לקרוא לזה בדס״מ, קלאווי או לימונדה. כל עוד זו אותה אחת.
