אני איש של מילים. אני בוחר אותן בקפידה, גם בשיחה קולחת בארבע עיניים, אחת כמה וכמה, בכתיבה. בכל מילה, יש אנרגיה, לכל מילה יש תכלית, רצף של מילים זה כבר כלי, שיכול להזיז הרים, להיכנס למחשכי הנפש, להניע תהליכים, לגעת בנשמות ולשנות גורלות. אני אוהב לעשות אהבה עם מילים, אני אוהב לזיין עם מילים, זאת אומרת, אין כמו מיינדפאק אמיתי, כדי לגרות לי את המוח.
לוקח זמן לכתוב פוסט, טור או כתבה. מי כמוני יודע. זה בדרך כלל הרבה פחות זמן ממה שנראה לעין בלתי מזוינת, מספיק שנוחתת עליך המוזה והופ, המילים עוברות לאצבעות והאצבעוצ מקלידות את עצמן אל תוך הטלפון. כבר לא צריך לשבת מול המקלדת כמו פעם, או רחמנא לצלן, ליד המכשיר האימתני, שמפזר נקישות לכל עבר.
מה שכן לוקח זמן, זה לכתוב ספר. אם לכתבה יש דד-ליין, ואתה מחויב אליו, ספר, זה כבר סיפור אחר. זו התמסרות אמיתית. בדיוק כמו בבדס״מ, שלי לפחות. אנשים נוטים להתבלבל ולקרוא למחויבות, ״התמסרות״. אבל אלו שתי מילים שונות כל כך, שאין ביניהן שום קשר.
מחויבות זה פשוט, מעט כפיה, קורטוב אילוץ עצמי, כפית ענישה ולפזר כמה הוראות של ״את לא נוגעת בעצמך״ והופ הופ טרה לה לה, את כבר עושה את מה שהוא רוצה, כדי להיות ״ראויה״, ״לא להרגיז״ וכי הוא מצפה ממך. את עלולה לחשוב שזו התמסרות, אם תוך חודש הוא נכנס לך למוח, אבל מיי פייר ליידי, אם את לא יושבת ברגליים פתוחות בציבור, לא חשבת לרגע לסגור קצת את החור במוח?
מחויבות היא פשוטה. היא באה ממקום של שכל, היגיון, נוקשות, פחד, או שבעצם בשלב מסוים השכל וההיגיון בורחים. מרוב שאת מחויבת, את הופכת להיות לא קיימת. הצרכים, ההעדפות, התהיות, הרצונות והגבולות שלך נמחקים, עד שבשלב מסוים, את כבר משכנעת את עצמך כי כך צריך... הרי לגדול זה כואב וללמוד זה כואב בטוסיק.
התמסרות, ילדונת, זו כבר סאגה אחרת. היא לא מתרחשת ביום, יומיים או שבוע. גם לא בחודש. התמסרות מגיעה מהלב. מהבטן. התמסרות זה להיות נקיה, פשוטה, להוריד את האיפור ולחשוף את הנקודות הכואבות, הפחדים, הרצונות והמאוויים. להבין שזה שמולך, לעולם לא יפגע בך. להתמסר זה לזקק את עצמך לרמה של שקיפות. אבל אל תתבלבלי, זו לא שקיפות בה את נעלמת, אלא שקיפות של יהלום נקי, שמחזיר את האור המשתקף בו.
וזה כל הסוד. האור. אין שום משמעות ליהלום בחושך. רוצה להתמסר אלי? הביני שזה תהליך. לימדי אותי, הביני מהיכן אני פועל, בחני אותי, הכירי אותי ועם הזמן, אם תהיה פה הרמוניה, רק אז אוכל לקבל את ההתמסרות שלך. כי עד אז, זו לא התמסרות, זו את שנותנת את עצמך לכל דורש, ומחויבות, זה מהמם, אבל בשביל לכתוב פוסט, אני לא צריך אותך, אני עושה זאת נפלא בעצמי.
איתך אני רוצה לכתוב ספר.
