אם בא לך להתעלל באישה, הדרך הקלה ביותר היא להוציא את הזין, בבת אחת, בלי הודעה מוקדמת. גבר, לא יצליח בחיים להבין את הבדידות הנשית. הרי מה אנו יודעים? אנו מבלים ברחם הנשי מקסימום 40 שבועות, ניזונים מהחיבור הזה וביום בהיר אחד, באים לעולם, בכדי להמשיך הלאה. הבדידות זרה לנו, אנו עסוקים בלבנות קריירה, עסוקים בלכבוש יעד אחר יעד והזכרון הזה של להיות עטוף ברחם, ממלא אותנו בשקט, אנרגיה, השלמה. גם נשים, עסוקות ביום יום, אבל יחד עם הבדידות מגיעה גם ריקנות. הריקנות הזאת, מתמלאת בכל פעם מחדש, כשגבר נכנס לתוכה... כי אז היא מרגישה מלאה... אבל הקטרזיס, הוא הרגע המדויק הזה, כשגבר נע בתוכה, לאחר שהוא חודר אליה ומשחרר את זרעו, מסמן אותה מבפנים. עצם התחושה של להיות מלאה על ידו, זה משהו שהמוח הגברי, לעולם לא יצליח להבין.
נשים לנצח יתמרמרו על העומס בעבודה, על הבעל שמקבל צורה של ספה, הג׳אגלינג הלא נגמר בין הגנים לחוגים, הבישולים והאמא שלו, שצריכה להודות לה על הילד המגודל שאימצה. המרמור הזה מובן והוא לרוב חופן בתוכו ניוון, שמתחיל בהחלפת מתכונים, קפה ועוגיות בצד ונגמר במשבר גיל הארבעים ועקצוצים בפות, כשהגרושה הטריה מספרת עלעלם החמודות שפגשה בטינדר והביא אותה לאורגזמה. אורגזמה!
אז הן תבכנה ותתלוננה ותצחקנה ותדמיינה, אבל למעשה רק הן יודעות. רק הן מבינות כי הבכי הוא על דבר אחד בלבד. הן מתאבלות על דבר אחד בלבד, בכל רגע וזה עצוב. זה עצוב כי המוח הגברי הקטן (זה שלמעלה) לא מבין בכלל מה זו מיניות.
מה כבר גבר מבין? גבר חושב שהוא מבין מה זו מיניות כי שק האשכים שלו מתמלא בזרע טרי והבולבולון מדגדג לו? ואז הוא מרגיש חרמן כמו ויקינג שמסוגל לזיין כל דבר שזז (או לא זז)...
אם הוא רק היה יודע, כמה היא באמת רוצה שהוא יכנס אליה באותו רגע... הוא היה מקבל תודה בשש שפות שונות.
לפעמים, הבורות הזאת, היא ברכה. כי אנחנו מודעים. בלי להתבייש, בלי לחשוב על אלף דברים מסביב, בלי להשתמש בפילטרים. אנו מודעים לכל מה שקורה לנו בגוף. לצרכים הפרימיטיביים ביותר שלנו. אנחנו לא מנסים להסתיר, שום דבר, ניסיתם פעם להסתיר זקפה של זין מתחת למכנס טרנינג בחדר כושר? זה בלתי אפשרי.
נשים, מצד שני, אלופות בלהסתיר. הן עם שקרן. הן משקרות בעיקר לעצמן. משקרות אחת לשניה. משקרות לסביבה. משקרות לנו. הן מדחיקות, רובן. ואז תוהות. למה הן לא גומרות? איפה הגברים מפעם? הן שוכחות, שפעם גם היו נשים... ולא חיות טורפות ומושחזות לשון.
הן משקרות ומפחדות. מבזבזות את חייהן על ספקולציות, ויברטורים וסטיספייר אחד. הן חולמות בלילה על מיסטר גריי, מאשימות אותנו בתסמונת המדונה ורק מעטות מוכנות להודות, שבפנים, עמוק בפנים, ״אני רוצה להיות זונה״.
האמת העירומה היא שהן זקוקות לנו. כל הזמן. זקוקות למחמאות, ליחס, לכאב, לליטוף לכל דבר שימלא אותן חזרה. אבלשום דבר לא באמת ממלא באמת. אישה לעולם תחיה עם חור. עם החסך הזה... הצורך הקיומי של להיות מלאה. ולפעמים, הדרך הטובה ביותר היא פשוט לתת.
הן יוצקות לתוכן, תוכן שמשרת אותן, שככל שהם נותנות יותר, הן מתמלאות יותר. זה אולי תחליף זול לזין, אבל זה עובד.
הן רוצות שירצו לחדור אליהן יותר ממה שהן רוצות להיחדר. וגבר, מה הוא מבין? האם הוא יכול להבין כמה אישה באמת רוצה להיחדר? אם הוא רק היה מבין, היה מקבל את העובדה, ששום רצון שלו לא יכול להתעלות על הצורך שלה. בגלל זה פנטזיית אונס, פופולרית כל כך.
נשים רוצות לדעת שרוצים לחדור אליהן יותר ממה שהן רוצות להיחדר. זה הדבר הכי מחרמן שהן יכולות לקבל.
רק הידיעה הזאת תטריף אותן.
תרבויות שלמות הקדישו עצמן לסירוס האישה. כי הן הבינו אז את מה שהגבר המטרוסקסואל, טרם למד. מי באמת מקבל יותר במיטה? הן נולדו בתור נשים הגונות? בתור נשות החברה הגבוהה? כולן נימפות, אחת אחת, אלא אם כן החינוך מבית, הסביבה והפריג׳ידיות שפיתחו במשך השנים, הצליחה להסתיר זאת.
ולפעמים, הדרך הפשוטה ביותר, היא לקרוא לעצמך נשלטת.
כי אז, ברגע אחד, כשהוא שולט עליה, נכנס לתוכה, אחרי שהוא ״מתעלל״ בה, כשהיא סוף סוף מרגישה מלאה, היא לאצריכה לשקר לעצמה שהיא מלאה. היא מלאה. עוד כמה דקות היא תחזור לשקר לו שהיא נשלטת... והוא שולט... שהוא אלוהים, או הסגן או הדבר הקרוב ביותר לשם עלי אדמות, אבל האמת העירומה, היא,
שהדבר הקשה ביותר הוא שהיא צריכה להיות מתוחכמת מספיק בשביל לגרום לך לחשוב שזה היה רעיון שלך.
