אני יוצאת עם גבר מדהים.
קוראים לו רוברט.
פרץ של התרגשות עובר בחזי כשאני כותבת עליו. אני מוכרחה לחלוק עמכם את הפלא.
באופן מסורתי הייתי מתחילה את התיאור החיצוני ואז עוברת לאטריביוטים אישיותיים, כי בואו נודה בזה, אני שטחית וביקורתית כאנגלייה מנופחת.
הוא גבוה,עם חיוך אמיתי, של ילד שלא חווה מעולם כאב. כאילו לא הרביצו לו בגן, אמא מעולם לא קראה לו "רובי מתוק שלי" ליד חבריו בתיכון והביכה אותו.
חברתו הראשונה לא חשבה על לעזוב אותו עבור חייל שרמנטי. והוא לא גמר אחרי 3 דקות כשאיבד את בתוליו לאותה נערה מקסימה ורגישה.
הוא כותב, בזמנו הפנוי. יש לו חשיבה יצירתית שגורמת לי לפעירות פה תמידיות. הוא משעשע בכתיבה שלו, תמיד כמעט לוקח את עצמו ברצינות, אבל לא ממש.
הוא יכול לכתוב בעדינות הקלוקלת של אישה בנידה, ובאגרסיביות המקוללת של זכר במילואים.
יש לו כפות רגליים מושלמות, חלק מהסט המושקע שאלוהים חלק לבחור המדובר. כל הפרטים הקטנים מעוצבים בקפידה משורטטים ביד ענוגה. תנוכי האזניים שלו דורשים ליקוק מיידי, פיקת הגרוגרת שלו עולה מעט כשהוא מתרגש, ויורדת לפני שהוא מתחיל נאום חוצב לבבות.
הוא מצוין במיטה. גבר ואישה בגוף אחד. מחזיק את פרקי ידיי בעוצמה בלתי מבוטלת שמשתקת את מבטי למבטו במגנטיות חייתית. נאנח בקול מתפנק, גבו מתקמר כשפי ממוקם באסטרטגיות על איבר מינו היפהפה. תמיד מוצא את הקונטרה, לעד בקצב הנכון. לא נבהל מקריאותיי או משתיקתי הרועמת, מכיר את גופי וכל סנטימטר ארוגני בו.
הוא חכם בצורה יוצאת דופן. מסוג האנשים שקיבלו 760 בפסיכומטרי בלי ללמוד, פותרים משוואות מתימטיות עבור הכיף ומתענגים על ספר פילוסופיה טוב. הוא כמעט מרגיז אותי עם הידענות הבלתי נפסקת שלו. מתישהו אני הייתי רוצה לסיים תשחץ לבד. סעמק.
הוא לא מתווכח, תמיד בקול שקול, טיעונים הגיוניים ובלי רבב. מצליח לגרום לך לראות את הטעות בטיעונך שלך גם בלי להיות יהיר ושמח לאיד.
הוא תמיד מוצא חניה. גם כשאנחנו יוצאים ביום שישי למרכז תל אביב, איכשהו רוחות היקום מסדרות לו חניה קרובה, מותאמת בדיוק לגודל מכוניתו המרשימה. לעולם לא יתנוסס דוח מעל לשמשתו.
הוא חמוד כשהוא נוהג, שם את ידו על הירך שלי, מלטף ברכושניות מתמסרת.
יש רק חיסרון אחד שאני יכולה להעלות על דעתי בנוגע לרוברט.
הוא קיים רק בראשי.
לפני 17 שנים. 28 בספטמבר 2007 בשעה 15:16
