מעבר לטוב ולרוע

כשאני לבד, אני חושבת על הפעמים האלה שחיכיתי שאמא תחזור מהעבודה.
שמתי את הטלוויזיה בפול ווליום, כדי להרגיש שיש עוד אנשים איתי בבית.

לא רציתי לחשוב על זה יותר מידי, כי בסך הכל, הפחיד אותי להיות לבד.
חשבתי שאולי חייזרים ידפקו בדלת ויחתכו לי את הראש בסכין עם מתכת חללית.
או שאיש רע יתגנב מאחד החלונות ויכאיב לי בזמן שהוא מרוקן את הבית מתכולתו החומרית.

רציתי להיות ילדה גדולה. אמיצה. להוכיח שאני בוגרת.
אז אף פעם לא התלוננתי על השעות האלה. של הלבד.

אחרי כמה זמן מתרגלים בכל מקרה. והחייזרים והאנשים הרעים כבר לא קופצים מול העיניים בכל פעם שצל מטיל צורה על הרצפה.
והרעשים שמגיעים מהתקרה כבר לא נדמים כגל עצום של ג'וקים רצחניים.

אחרי כמה זמן, יש דברים שאפשר לעשות כשאת לבד.
אפשר לחפש בארון של אמא אחרי שמלות מגונדרות.
להעמיד פנים שהמיטה הענקית שלהם היא שלך, שאת נסיכה, ממתינה לנסיך שיוכל לראות את התכונות הייחודיות שלך.
למצוא את מחבוא השוקולדים שמאחורי הטוסטר אובן. לחמם אותו וללקק ישר מהנייר.
לא לסגור את הדלת כשאת בשירותים. להביט אל העולם ולחייך חיוך קטן של הקלה.

אבל לפעמים, אחרי כל הדברים האלה כשאת בכלל לא מתגעגעת לאמא או משהו כזה..
את רוצה עוד אדם. אפילו שישתוק. ושלא יזוז. שרק ינשום ויזכיר לך שאת עדיין נושמת.

אזהרה:
כל הנאמר מתחת לשורות אלה הינו פרי מחשבתה הקודח של נערה מוטרדת באופן תמידי.
אין להשתמש באמור באופן שלילי או להלחין אותו.
אם הפוסט הזה באמת עניין אתכם, שלחו לי הודעה. אני רוצה להכיר אתכם.



אמת.

המילה היוונית המציינת אותה היא "אלתיאה" – אי מוסתרות בתרגום חופשי.
התרבות המערבית לקחה את התפיסה הראשונית הזו של אמת, ופיתחה אותה לכיוונים רבים ולעיתים מפתיעים.

פרויד יגדיר את מטרת הטיפול הפסיכואנליטי בשלבים המוקדים של גיבוש התיאוריה שלו כ"הפיכת הלא מודע למודע". במילים אחרות, הפיכת הדברים הנסתרים לנו, לנראים בדרך זו או אחרת.
באופן אינטואיטיבי אנו מבינים את הבעייתיות באמירה הזו, הרי ברור לנו שישנם דברים שעדיף וטוב שיישארו חבויים. אחרי הכל, ההדחקה הינה מנגנון הגנה טבעי אשר פועל את פעולתו בכדי לשמור אותנו בחיים, ובמצב שפיות סביר (כאן יש נעלם אותו כל אדם ימלא כרצונו).
מעניין לחשוב על הקשר שבין חשיפת האמת הפנימית שלנו לבין נקודות פריצה תרפויטיות, אבל אולי זו רק אני...

הגישה המקובלת ביותר להגדרת האמת היא "התאמה".
כדוגמא אפשר לקחת סיגריה. אני מביטה בסיגריה, בראשי ישנה תמונה של הסיגריה הזו, האורך שלה הוא כמו אורך אצבע, צבעה לבן, היא מחוספסת, בעלת ריח חזק של טבק. הייצוג המוחי של הסיגריה תואם את הסיגריה שנמצאת ב"עולם החיצון" (הגרשיים נמצאים כיוון שלדעתי, לא מחויב המציאות עולם חיצון שכזה).אם כן, ישנה התאמה, ואמת שאני רואה סיגריה "אמיתית".
אם למשל, אראה פיל סגול בראשי, אך האנשים סביבי יעידו כי אין פיל שכזה בנמצא, או אז ההתאמה מתבטלת ואדע שהפילפילון שקרי, אין לו ייצוג.

אפלטון יחלק את המציאות לקטגוריות של אמת. ישנה אידאה (רעיון, אידאל) של אמת, אליה שואפים כל הדברים. ככל שהדבר קרוב (לא קרבה גיאוגרפית מן הסתם) אל האמת, הוא מקבל דירוג גבוה יותר בסכימה של קו מחולק (עליו לא אפרט, הוא לא עקרוני לדיון).
דוגמא: השתקפות של כפית במים תגרום לכפית להיראות שבורה, לכן, להביט בכפית ישירות יאפשר לנו לחוות את האמת באופן מלא יותר.
השתקפות של דבר במראה לא מכיל את כל תכונות הדבר (עומק, קשיות, ריח..) לכן, רמתו נמוכה יותר וכן הלאה.
התאמה היא חלק מהותי בתפיסת האמת האפלטונית, כיוון שהדבר לעד מושווה לדבר אחר.
ההשתקפות מושוות לחפץ, החפץ מושווה לאידאה של החפץ והיא מושווית לאידיאת האמת.

כשאנו מביטים בניסויים מדעיים, תפיסת האמת נמצאת כמעט בכללותה בהנחות הנסתרות של הפעילות המדעית.
לכל ניסוי ישנם משתנים קבועים, בכדי שיהיה ניתן להשוות את הממצאים עם סיטואציה אחרת.
אם ארצה לבדוק את רגישות העכברים להלם חשמלי, אקח כמה עכברים, ואבדוק מספר רמות של הלם חשמלי. מתאימים בין תוצאות הניסויים, ומקבלים תוצאה מבוססת.
ריבוי ממצאים הפך להיות אחד מאבני היסוד של המדע המודרני. ניסוי אחד ויחיד ללא ניסויים מגבים קודמים אינו יכול להוכיח דבר.
אם ניקח את דעתו הרדיקלית של פופר, גם אלפי ניסויים לא יכולים לאמת שום השערה, אלא רק להפריך אותה.

מתוך החשיבה ההיסטורית הארוכה הזו, צמח הוגה אשר תפיסתו את האמת זיעזעה את העולם החושב.
היידיגר יעלה שאלה חשובה מאין כמותה – כיצד הפסוק בראשי מחוייב לדבר מה הנמצא מחוצה לו?
נוכל לחשוב על דוגמא פשוטה: אם ארצה לדעת מהי "אהבה" (מהי= מהות האהבה) אצא לעולם ואחפש לי אותה. אולם, אם אין לי הגדרה קודמת של מהי אהבה כיצד אדע כשמצאתי אותה?
אם האמת היא אכן ייצוג נכון של דבר מה, היא מתבססת בהכרח על הנחה שרירותית קודמת.
אני יודעת מהי סיגריה בראשי עוד לפני שיצאתי לחפשה, אחרת איך אדע כשאיתקל בה שהיא אכן סיגריה?
מקור הדברים נותר עמום.
היידיגר יטען שהאמת אינה תכונה או ייצוג כי אם "התרחשות של אי מוסתרות".
דבר מה קורה, אשר מוציא לאור את האמת ככזו. רק כך, כשאי המוסתרות של האמת מופיעה בפנינו אנחנו יכולים לבצע את השלב הבא והוא לכוון את הכרתנו לקראת דבר מה הנמצא חיצונית לה.
אי המוסתרות הינה תנאי מקדים ומחייב, המקור הראשוני עליו מתבססת ההתאמה המדוברת.
האדם חושב בצורה תבניתית, הוא זקוק להגדרות.
כאשר קורה התרחשות מסוימת אנו לא מבינים אותה כחסרת קונטקסט, אנו מצמידים אליה פסוקים שכליים ומשמעויות.
יותר מכל היה רוצה האדם להצביע על ערך מילוני ולומר "זו אמת!".
הביטוי "אי מוסתרות" נותר ערטילאי כיוון שאין הוא מתכופף לרצונם של בני אדם, הוא לא יכול להיות מכומת בצורה זו.
הגדרות האמת לעד יחמקו מאיתנו ולא יתנו לנו לצמצם את האמת לדבר מה שניתן להצביע עליו ולומר שהערך המילוני "אמת" מתאים לדבר מה. כיוון שאם נעשה זאת, נחטא בכשל הלוגי שהצגתי קודם.
אם אמרנו שאמת היא X, צימצמנו אותה להגדרה, מהיכן נדע כשניתקל באמת בעולם שהיא אכן אמת? איך נוכל לאמת את ההגדרה הזו כשההחלטה עליה נעשתה באופן שרירותי?

הפסקתי לכתוב כשהתחלנו
לא חשבתי על זה יותר מידי. זה פשוט קרה. כמו שדברים קורים.
גרביים מתלכלכות, כלים נערמים בכיור, קפה מתקרר ואני מפסיקה לכתוב.

כשהפסקנו להיות התחלתי
שוב העט מרפרף על הנייר, מחפש תשובות לשאלות שלא עלו בראשי הקודח.
אני אוהבת לכתוב, אולי אני גם אוהבת אותך. פתאום אני מרגישה כמו גיבורת קומיקס ותיקה שנלחמת ביריב עם מאפיינים מיוחדים כמו ידי פלדה ולב של קרח.

הפסקתי לחשוב עליך והתחלתי
להתגעגע אליי.
למי שהייתי לפניך. לבחורה שאולי מעולם לא הכרתי. אבל אתה הכרת. או שלא.
מבעד לסדינים המלוכלכים בנוזלים שלנו אני עוד יכולה לשמוע את אנחות העונג שלך, ביחד עם מילות ההיסוס.
תעשה לי ילד וירטואלי. נקרא לו מקס ונאכיל אותו אוכמניות. כשיגדל יקעקע על כתפו הימנית נשר, יהיה לו האומץ של עשרה גברים.
את הבית שלנו מכרת בדמיוני. גם אותנו, בני שישים, יושבים לשולחן האוכל ומדסקסים ספרות גבוהה, כבר הוצאתי לגימלאות.
יצאתי בטריקה מדלת כל הזיונים העתידיים שלנו. אני לא מסתכלת לאחור.

כשהפסקת לאהוב אני התחלתי
לבקבק את כל טיפות הזיעה שהשארת על גופי. אולי אם אשתה אשכח כמה נהדר היית.
תטביע את הכל בוויסקי החמים שלך, לעת ערביים תשכח את שמי.
תקבור את הראש היפה הזה בכרית בעוד האגן שלך נע קדימה ואחורה לתוך בחורה חסרת פנים ושם.
אולי ככה גם אני הייתי בפעם האחרונה, אולי הרגשת משהו.

אני יוצאת עם גבר מדהים.
קוראים לו רוברט.
פרץ של התרגשות עובר בחזי כשאני כותבת עליו. אני מוכרחה לחלוק עמכם את הפלא.
באופן מסורתי הייתי מתחילה את התיאור החיצוני ואז עוברת לאטריביוטים אישיותיים, כי בואו נודה בזה, אני שטחית וביקורתית כאנגלייה מנופחת.

הוא גבוה,עם חיוך אמיתי, של ילד שלא חווה מעולם כאב. כאילו לא הרביצו לו בגן, אמא מעולם לא קראה לו "רובי מתוק שלי" ליד חבריו בתיכון והביכה אותו.
חברתו הראשונה לא חשבה על לעזוב אותו עבור חייל שרמנטי. והוא לא גמר אחרי 3 דקות כשאיבד את בתוליו לאותה נערה מקסימה ורגישה.

הוא כותב, בזמנו הפנוי. יש לו חשיבה יצירתית שגורמת לי לפעירות פה תמידיות. הוא משעשע בכתיבה שלו, תמיד כמעט לוקח את עצמו ברצינות, אבל לא ממש.
הוא יכול לכתוב בעדינות הקלוקלת של אישה בנידה, ובאגרסיביות המקוללת של זכר במילואים.

יש לו כפות רגליים מושלמות, חלק מהסט המושקע שאלוהים חלק לבחור המדובר. כל הפרטים הקטנים מעוצבים בקפידה משורטטים ביד ענוגה. תנוכי האזניים שלו דורשים ליקוק מיידי, פיקת הגרוגרת שלו עולה מעט כשהוא מתרגש, ויורדת לפני שהוא מתחיל נאום חוצב לבבות.

הוא מצוין במיטה. גבר ואישה בגוף אחד. מחזיק את פרקי ידיי בעוצמה בלתי מבוטלת שמשתקת את מבטי למבטו במגנטיות חייתית. נאנח בקול מתפנק, גבו מתקמר כשפי ממוקם באסטרטגיות על איבר מינו היפהפה. תמיד מוצא את הקונטרה, לעד בקצב הנכון. לא נבהל מקריאותיי או משתיקתי הרועמת, מכיר את גופי וכל סנטימטר ארוגני בו.

הוא חכם בצורה יוצאת דופן. מסוג האנשים שקיבלו 760 בפסיכומטרי בלי ללמוד, פותרים משוואות מתימטיות עבור הכיף ומתענגים על ספר פילוסופיה טוב. הוא כמעט מרגיז אותי עם הידענות הבלתי נפסקת שלו. מתישהו אני הייתי רוצה לסיים תשחץ לבד. סעמק.
הוא לא מתווכח, תמיד בקול שקול, טיעונים הגיוניים ובלי רבב. מצליח לגרום לך לראות את הטעות בטיעונך שלך גם בלי להיות יהיר ושמח לאיד.

הוא תמיד מוצא חניה. גם כשאנחנו יוצאים ביום שישי למרכז תל אביב, איכשהו רוחות היקום מסדרות לו חניה קרובה, מותאמת בדיוק לגודל מכוניתו המרשימה. לעולם לא יתנוסס דוח מעל לשמשתו.
הוא חמוד כשהוא נוהג, שם את ידו על הירך שלי, מלטף ברכושניות מתמסרת.

יש רק חיסרון אחד שאני יכולה להעלות על דעתי בנוגע לרוברט.
הוא קיים רק בראשי.

כשזיעה קרה מטפטפת על עורפי הגרום, אין הרבה מחשבות שמציפות את מוחי העייף.
הייתי רוצה לכתוב שמחר יהיה יום מפתיע, אני לא אלך לעבודה, המשרד המאובק יאלץ להסתדר בלעדיי, הטקסטים יתרגמו את עצמם, ומישהי אחרת תצא להפסקת סיגריה בדיוק של שעון שוויצרי.
כן כן, מישהי אחרת. כי אני אקח את מיטלטלי ואצא לי למסע במדבר הפתוח.

חמושה במים, אולר, פנס, וסדטיבים למיניהם אני אצא לי בנחישות מרוקאית אל המרחב שקורא לי בקול עמום ומגרה.
אני אצעד לתוך השממה הגדולה הגדולה הזו ואהיה חופשייה.
אבעיר לי מדורה בעת ערביים, על גביה יהיה מונח מקל מסתובב, עליו תהיה משופדת החיה שמזלה גרם לה להיתקל בדולורס רעבה ונטולת אופציות קולינריות עדיפות.
אולי זה יהיה צב.. תמיד תהיתי איזה טעם יש לצב, אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת של עוף עם טקסטורה של ליצ'י. אבל מה אני יודעת? עבורי אנינות טעם מסתכמת בשוקולד שחר בכמויות מסחריות על פרוסת לחם דקיקה המאיימת לקרוס תחת הנטל הכבד.
אחרי שאוכל, אבצע טקס פגאני מול הלבנה המחייכת. עירומה ארקוד בטירוף חושים ואזמן את כוחותיהם הנסתרים והעתיקים של היקום המשתנה להיות נוכחים לטרנספורמציה של נקבה צעירה אחת.

חסל סדר מחשבים, מכוניות, מזגנים, אמצעי מניעה,תוכניות אירוח,מגזיני נשים, כימיקלים וכספומטים.
מהיום אני ציפור דרור אשר חיה מוגבלים רק על ידי המוות, וגם הוא מעריך את העוז והמקוריות של אישיותי המתפתחת.

שמי האינדיאני יהיה "שטוחה עם שיער אדום" ואמות שם, במדבר שכל כך אהבתי, אהיה ארוחת בוקר לאוכלי נבלות ותולעי חולות.

כדאי שאסיים את הפוסט הזה, אני צריכה להיכנס להתקלח וללכת לישון. ב8:00 עליי להתייצב במשרד, הטפסים מחכים לאישור והמינוס דורש את התייחסותי המיידית.

הגב שלי כואב מישיבה על כסא לא ארגונומי, במשרד ממוזג יתר על המידה כשצלילי גלגל"צ מענטזים להם לחלל החדר ומוסיפים לכאב הראש הטראומטי שלי.

אבל אני לא מתלוננת.

הייתי רוצה לקחת את זוג המספריים בעלי הידיות הכתומות, לשים אותן בנונשלנטיות מאחורי גבי הדק, להתקדם בחיוך עדין, להמתין לרגע המדויק שיבוא, ולנעוץ אותו בעינו הימנית.
ההלם והכאב וודאי ישתקו אותו לשנייה קלה, אבל מיד אחריה תרדוף זעקה מרעידת קירות ומפחידת חרקים. אשלוף את זוג הלהבים המסורים שלי, אנגב אותם בחולצתו ואצא לעשן סיגריה ממתיקה.

יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות לו, ובכלל.
אבל בינתיים, אני אשב מאחורי מסך המחשב שיסתיר את פניי, בין הרי הניירת הלא מתויקת ופולדרים כחלחלים.

כל דקה שעוברת, בה אני לא חושבת על לחשוב עליך, היא הישג.

האובססיבי, באם ייתקל במכשול למימוש הפנטזיה שלו, יעדיף להשמיד את מקור האובססיה מאשר לחיות בלעדיה. כמובן, יש כאלה שיעדיפו להפנות את הזעם פנימה, להכאיב לעצמם.
אני לא. לפחות לא הפעם.

אני רוצה לקחת את הזמן שלי איתך.
מכה אחר מכה תכתים את הפרצוף היפה שלך. בכל חבטה העיוות בפנים יהפוך לקבוע יותר, קשה יותר למחיקה. כשהאף יישבר אני אנשק אותו, רק כדי שתיזכר איך מגע השפתיים שלי מרגיש על גופך.

כשהפנים יהפכו לעיסה מדממת, כשתתבוסס בשביבי עצמותיך ופלזמה תתנקז לחריציך, אני אנוח.
אתנשף ליד גופתך בהקלה מתמשכת, מיוחלת.

בכלל לא התכוונתי לכתוב אותך, פוסט לא משמעותי שכמוך.
אתה טעות.
פרי יצירתו של שיעמום תהומי ודיכאון קיומי מהול בזמן מת.
עליך להודות לגברת ג'נט על שהעלתה במוחי את הרעיון לקיומך העלוב.

אבל עכשיו, כשאתה כאן והבהרתי את מעמדך בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, כדאי שאתן לך קצת תוכן.
אני לא אכזרית אחרי הכל.

כשהוערתי באלימות מתונה הבוקר על ידי צלצול צורמני של פלאפון טורדני לא תיארתי לעצמי שהיום יהיה מרגיז בדיוק ברמות הללו.
טעיתי.
פרט להיי לייט קטן בדמותו של בכי כן שהוביל לשחרור מחוייך, היום הזה לחלוטין בר החלפה.

אני כל כך כועסת כרגע, לוחצת על כל מקש במקדלת כמו מנסה לרצוח נמלים קטנים המתחבאות מאחורי האותיות השקטות.

בעזרת חמתי אני אהפוך סדרי עולם, אגרום לאש לכלות את שדות אפריקה, למים להציף את לוס אנג'לס הרחוקה, להוריקנים אימתניים לסחוף את אירופה על גל של הרס עצמי מוצדק וטהור.

אני רוצה שמחר אגלה שהיום הזה היה מבחן שעברתי ושבזכות תוצאתי המרשימה, אקבל אישור לכל קיומי המשתרך לאיטו.

אני רוצה להיות מוצפת בגרגרים קטנים חלקים וקרים שיגלשו במורד הגוף שלי וילטפו כל מילימטר כואב בעזרת כוח המשיכה המבורך.

אני רוצה בחורה שתפקידה היחיד הוא ללטף את שיערי בחמלה שלא הייתה מביישת אם טרייה.

אני רוצה לגמור בעוצמתן של אלף אורגזמות המתלוות לאינטימיות שהושגה ביזע ומקצב.

אני לא טיפוס של הופעות.
מקומות דחוסים בזיעת ההמון, בס חזק מידי שמכאיב במקום המיוחד בחזה,
וריח של עץ נרקב לא בדיוק לוחצים לי על כפתור העונג.
אבל, כש "Blonde Redhead" החליטו לכבד את ישראל בהופעה, מי אני שאסרב?
אספתי את דבריי החשובים ביותר (סיגריות, פלאפון וקסנאקס) ויצאתי תל אביבה, לחוות את מה שנחשבת בעיניי להיות אחת הלהקות הטובות של דורנו.
כשהגעתי לפתח כניסת הבארבי הכתה בי התדמה. כל האנשים שבחרו לקנות כרטיס ולהגיע להופעה הספציפית הזו היו אנשים שלא הייתי מהססת לכוון את התת מקלע שלי לאיזור הנעים שבין העיניים שלהם וללחוץ בעדינות ילדותית על ההדק.
מתברר, יקיריי, שמעריצי הלהקה ברובם המכריע מתחלקים לכמה תתי קבוצות.
קבוצה ראשונה: גברים מקריחים מקדימה אך בעלי קוקו שמנציח את שובבותם הנערית מאחור, עם משקפיים וחולצת פראנק זאפה מהוהה, חיוך של ילד בר מצווה וכרס שניתן לתאר רק
כתופעה טבעית ליותר מידי גפילטע פיש.
קבוצה שנייה: נערות כבדות משקל ונטולות בד מספק לכסות אותו, עם איפור שיכול היה להימשך רק בעזרת מכבש אימתני במיוחד, סיגריה ביד (חשוב מאוד שהיא לא תהיה לייט, כיוון שהמגניבות שלהן עומדת על הפרק) ומבט בוחן לכל זכר שעשה את הטעות של להביט לכיוונם הכללי בעוד חיפש את השירותים הקרובים.
קבוצה שלישית: האהובה עליי מכל, אוהבי ה"אינדי רוק" האמיתיים. כן כן.. נערים ונערות בגילאים 16-22 שלא ניתן לפקפק בכמות האהבה והערצה שהם רוכשים לאינדי. ומדוע? כיוון שאינדי הוא חייהם, יש להם מוהאק להוכיח זאת, נעלי אולסטאר קרועות להנציח זאת, מכנסיים שחורים צמודים מעוטרים בשרשרת כסופה המשתלשלת בנונשלנטיות מעושה עד ברכם להראות זאת, ובכל נשכח, פירסינג במקום אסטרטגי, כך שאם התבלבלתם, תכירו בזאת.
ההופעה הייתה מדהימה, קאזו עמדה על הבמה, למשמע קולה הערב ותנועות גופה המהפנטות אני הגעתי למצב אקסטטי אירוטי ומסופק.
אחרי מספר שירים מסויים, הרגשתי סחרחורת קלה, פניתי ליציאה, שם הקאתי באלגנטיות האופיינית רק לי.
לא ראיתי את החלק האחרון של ההופעה, הייתי עסוקה מידי בלשפוך מים מינרלים על הראש ולקלל את אלוהים.

הוא קרא לי סאבית.
השתדלתי לא לצחוק.
הייתי מופתעת לנוכח הכרתו את הלינגו המקצועי ועזותו לקרוא לי כך.
לפני שנה שכבנו אחד ליד השנייה במיטה, והוא ביקש שאבצע בו מין אוראלי. אם הניסוח שלי מעלה בכם חיוך אין ספק שהדרך בה ידידינו בחר להתבטא תגרום לכם להתגלגל על רצפה בבטן קפוצה. "תשימי אותי בפה שלך, יפה שלי".
ובכן, תגובתי המידית הנורמטיבית היתה לקום מהמיטה בעודי מחייכת חיוך זדוני, לזרוק משפט ציני מכוון היטב לאגו הגברי ולרמוס כל טיפת טסטוסטרון שעוד נותרה באומלל שבחר לומר את הדבר הלא נכון לבחורה הלא נכונה.
אבל, אני סתגלנית מטבעי וסלחנית באופיי (אני משקרת לכם במצח נחושה כרגע) החלטתי ליצור לימונדה מהרכיכה שנפלה בחלקי.
"תבקש ממני למצוץ לך",הוראתי לו.
מבט של תדהמה פשה על פני הבחור (והוא יפה, כל כך יפה) כנראה שמעולם לא נתקל בביטוי המדויק כל כך לאקט המיני שביקש שאעשה בו. אך אני תומכת נלהבת ב"שחט את הפרה בעצמך אם אתה רוצה המבורגר" או "תבקש אם אתה רוצה שימצצו לך, וכמו גבר".
הוא נענה לבקשתי, ובמבט מושפל וקול רועד פלט העלם "תמצצי לי בבקשה".
-"אל תאמר בבקשה".
-"אוקי... תמצצי לי".
זו היתה הפעם הראשונה בה הצלחתי להוציא מהבחור מעט אסרטיביות מכוונת.
ומשם, החינוך לביטוי טבעו האמיתי היה ארוך אבל מענג. לאט לאט הכרתי לו את נפלאות הקשירה, את הרגישות שבספנקינג מחושב ואת האינטימיות שיכולה לצאת מתוך פקודה שנאמרת בעיניים חודרות.
כחומר ביד היוצר התעצב לו הבחור בדמות האדון שתמיד רציתי.
והוא קורא לי סאבית.
לא הייתם צוחקים?

אתמול הצטרפתי בגאווה לשורותיהם של "המחפשים" יש שמחפשים שולטים, יש שמחפשים נשלטים, אבל אני מחפשת משהו שאיני יודעת מהו. אני יכולה לנסות ולהגדיר אותו במילים.. אני מחפשת עניין, אני מחפשת אמת, אני מחפשת הכרח, אני מחפשת שותפות, אני מחפשת להכנע למשהו גדול ממני, אני מחפשת להכפיף לרגליי את החלש.

אני קמה בבוקר, פותחת את העיניים, אני לבד.
מתפשטת מול המראה ובוחנת את עצמי.
מה חסר לי היום?

לפעמים אמלא את צרכיי בעזרת זין מזדמן.
לפעמים אכין לעצמי שוקו חם ואקרא ספר מצהיב.

אבל בפעמים האלה, בהם איני יודעת מה ירווה את צמאוני, בפעמים האלה אכנס לכאן.
אחפש אתכם.