מעבר לטוב ולרוע

אני לא טיפוס של הופעות.
מקומות דחוסים בזיעת ההמון, בס חזק מידי שמכאיב במקום המיוחד בחזה,
וריח של עץ נרקב לא בדיוק לוחצים לי על כפתור העונג.
אבל, כש "Blonde Redhead" החליטו לכבד את ישראל בהופעה, מי אני שאסרב?
אספתי את דבריי החשובים ביותר (סיגריות, פלאפון וקסנאקס) ויצאתי תל אביבה, לחוות את מה שנחשבת בעיניי להיות אחת הלהקות הטובות של דורנו.
כשהגעתי לפתח כניסת הבארבי הכתה בי התדמה. כל האנשים שבחרו לקנות כרטיס ולהגיע להופעה הספציפית הזו היו אנשים שלא הייתי מהססת לכוון את התת מקלע שלי לאיזור הנעים שבין העיניים שלהם וללחוץ בעדינות ילדותית על ההדק.
מתברר, יקיריי, שמעריצי הלהקה ברובם המכריע מתחלקים לכמה תתי קבוצות.
קבוצה ראשונה: גברים מקריחים מקדימה אך בעלי קוקו שמנציח את שובבותם הנערית מאחור, עם משקפיים וחולצת פראנק זאפה מהוהה, חיוך של ילד בר מצווה וכרס שניתן לתאר רק
כתופעה טבעית ליותר מידי גפילטע פיש.
קבוצה שנייה: נערות כבדות משקל ונטולות בד מספק לכסות אותו, עם איפור שיכול היה להימשך רק בעזרת מכבש אימתני במיוחד, סיגריה ביד (חשוב מאוד שהיא לא תהיה לייט, כיוון שהמגניבות שלהן עומדת על הפרק) ומבט בוחן לכל זכר שעשה את הטעות של להביט לכיוונם הכללי בעוד חיפש את השירותים הקרובים.
קבוצה שלישית: האהובה עליי מכל, אוהבי ה"אינדי רוק" האמיתיים. כן כן.. נערים ונערות בגילאים 16-22 שלא ניתן לפקפק בכמות האהבה והערצה שהם רוכשים לאינדי. ומדוע? כיוון שאינדי הוא חייהם, יש להם מוהאק להוכיח זאת, נעלי אולסטאר קרועות להנציח זאת, מכנסיים שחורים צמודים מעוטרים בשרשרת כסופה המשתלשלת בנונשלנטיות מעושה עד ברכם להראות זאת, ובכל נשכח, פירסינג במקום אסטרטגי, כך שאם התבלבלתם, תכירו בזאת.
ההופעה הייתה מדהימה, קאזו עמדה על הבמה, למשמע קולה הערב ותנועות גופה המהפנטות אני הגעתי למצב אקסטטי אירוטי ומסופק.
אחרי מספר שירים מסויים, הרגשתי סחרחורת קלה, פניתי ליציאה, שם הקאתי באלגנטיות האופיינית רק לי.
לא ראיתי את החלק האחרון של ההופעה, הייתי עסוקה מידי בלשפוך מים מינרלים על הראש ולקלל את אלוהים.