מעבר לטוב ולרוע

כשאני לבד, אני חושבת על הפעמים האלה שחיכיתי שאמא תחזור מהעבודה.
שמתי את הטלוויזיה בפול ווליום, כדי להרגיש שיש עוד אנשים איתי בבית.

לא רציתי לחשוב על זה יותר מידי, כי בסך הכל, הפחיד אותי להיות לבד.
חשבתי שאולי חייזרים ידפקו בדלת ויחתכו לי את הראש בסכין עם מתכת חללית.
או שאיש רע יתגנב מאחד החלונות ויכאיב לי בזמן שהוא מרוקן את הבית מתכולתו החומרית.

רציתי להיות ילדה גדולה. אמיצה. להוכיח שאני בוגרת.
אז אף פעם לא התלוננתי על השעות האלה. של הלבד.

אחרי כמה זמן מתרגלים בכל מקרה. והחייזרים והאנשים הרעים כבר לא קופצים מול העיניים בכל פעם שצל מטיל צורה על הרצפה.
והרעשים שמגיעים מהתקרה כבר לא נדמים כגל עצום של ג'וקים רצחניים.

אחרי כמה זמן, יש דברים שאפשר לעשות כשאת לבד.
אפשר לחפש בארון של אמא אחרי שמלות מגונדרות.
להעמיד פנים שהמיטה הענקית שלהם היא שלך, שאת נסיכה, ממתינה לנסיך שיוכל לראות את התכונות הייחודיות שלך.
למצוא את מחבוא השוקולדים שמאחורי הטוסטר אובן. לחמם אותו וללקק ישר מהנייר.
לא לסגור את הדלת כשאת בשירותים. להביט אל העולם ולחייך חיוך קטן של הקלה.

אבל לפעמים, אחרי כל הדברים האלה כשאת בכלל לא מתגעגעת לאמא או משהו כזה..
את רוצה עוד אדם. אפילו שישתוק. ושלא יזוז. שרק ינשום ויזכיר לך שאת עדיין נושמת.