מעבר לטוב ולרוע

הגב שלי כואב מישיבה על כסא לא ארגונומי, במשרד ממוזג יתר על המידה כשצלילי גלגל"צ מענטזים להם לחלל החדר ומוסיפים לכאב הראש הטראומטי שלי.

אבל אני לא מתלוננת.

הייתי רוצה לקחת את זוג המספריים בעלי הידיות הכתומות, לשים אותן בנונשלנטיות מאחורי גבי הדק, להתקדם בחיוך עדין, להמתין לרגע המדויק שיבוא, ולנעוץ אותו בעינו הימנית.
ההלם והכאב וודאי ישתקו אותו לשנייה קלה, אבל מיד אחריה תרדוף זעקה מרעידת קירות ומפחידת חרקים. אשלוף את זוג הלהבים המסורים שלי, אנגב אותם בחולצתו ואצא לעשן סיגריה ממתיקה.

יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות לו, ובכלל.
אבל בינתיים, אני אשב מאחורי מסך המחשב שיסתיר את פניי, בין הרי הניירת הלא מתויקת ופולדרים כחלחלים.

כל דקה שעוברת, בה אני לא חושבת על לחשוב עליך, היא הישג.

האובססיבי, באם ייתקל במכשול למימוש הפנטזיה שלו, יעדיף להשמיד את מקור האובססיה מאשר לחיות בלעדיה. כמובן, יש כאלה שיעדיפו להפנות את הזעם פנימה, להכאיב לעצמם.
אני לא. לפחות לא הפעם.

אני רוצה לקחת את הזמן שלי איתך.
מכה אחר מכה תכתים את הפרצוף היפה שלך. בכל חבטה העיוות בפנים יהפוך לקבוע יותר, קשה יותר למחיקה. כשהאף יישבר אני אנשק אותו, רק כדי שתיזכר איך מגע השפתיים שלי מרגיש על גופך.

כשהפנים יהפכו לעיסה מדממת, כשתתבוסס בשביבי עצמותיך ופלזמה תתנקז לחריציך, אני אנוח.
אתנשף ליד גופתך בהקלה מתמשכת, מיוחלת.