כשזיעה קרה מטפטפת על עורפי הגרום, אין הרבה מחשבות שמציפות את מוחי העייף.
הייתי רוצה לכתוב שמחר יהיה יום מפתיע, אני לא אלך לעבודה, המשרד המאובק יאלץ להסתדר בלעדיי, הטקסטים יתרגמו את עצמם, ומישהי אחרת תצא להפסקת סיגריה בדיוק של שעון שוויצרי.
כן כן, מישהי אחרת. כי אני אקח את מיטלטלי ואצא לי למסע במדבר הפתוח.
חמושה במים, אולר, פנס, וסדטיבים למיניהם אני אצא לי בנחישות מרוקאית אל המרחב שקורא לי בקול עמום ומגרה.
אני אצעד לתוך השממה הגדולה הגדולה הזו ואהיה חופשייה.
אבעיר לי מדורה בעת ערביים, על גביה יהיה מונח מקל מסתובב, עליו תהיה משופדת החיה שמזלה גרם לה להיתקל בדולורס רעבה ונטולת אופציות קולינריות עדיפות.
אולי זה יהיה צב.. תמיד תהיתי איזה טעם יש לצב, אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת של עוף עם טקסטורה של ליצ'י. אבל מה אני יודעת? עבורי אנינות טעם מסתכמת בשוקולד שחר בכמויות מסחריות על פרוסת לחם דקיקה המאיימת לקרוס תחת הנטל הכבד.
אחרי שאוכל, אבצע טקס פגאני מול הלבנה המחייכת. עירומה ארקוד בטירוף חושים ואזמן את כוחותיהם הנסתרים והעתיקים של היקום המשתנה להיות נוכחים לטרנספורמציה של נקבה צעירה אחת.
חסל סדר מחשבים, מכוניות, מזגנים, אמצעי מניעה,תוכניות אירוח,מגזיני נשים, כימיקלים וכספומטים.
מהיום אני ציפור דרור אשר חיה מוגבלים רק על ידי המוות, וגם הוא מעריך את העוז והמקוריות של אישיותי המתפתחת.
שמי האינדיאני יהיה "שטוחה עם שיער אדום" ואמות שם, במדבר שכל כך אהבתי, אהיה ארוחת בוקר לאוכלי נבלות ותולעי חולות.
כדאי שאסיים את הפוסט הזה, אני צריכה להיכנס להתקלח וללכת לישון. ב8:00 עליי להתייצב במשרד, הטפסים מחכים לאישור והמינוס דורש את התייחסותי המיידית.
לפני 17 שנים. 22 בספטמבר 2007 בשעה 21:55
