|
|
|
אז להתעניין במה אני יכולה לאכול ובמה לא - סבבה
לעשות שהוא לא שומע (יש לו בעיות שמיעה אבל אין מצב שאת זה הוא לא שמע, הוא חשב שזאת בדיחה טובה לעשות את עצמו לא שומע את זה, גם אחי מודה בזה) כשאני מדברת על העסק שלי זה - לא סבבה
כמות הבכי שיצאה לי בחצי שעה האחרונה
יש דברים שלא משתנים
אבא שלי זה אחד מהם.
אני כזאת טיפשה לפעמים.
לא הייתי צריכה לומר את זה, גם לא דרך המכשפה ערפדית.
זה המקום לפעמים שאני צריכה סשן
אז סוף השבוע הזה, ברובו, הופך להיות מאוד כאוב עבורי
אני מרגישה לא שייכת
בעיקר נהנתי לראות את בן דוד שלי ובת דודה שלי אבל זה גם נתן לי הרגשת כאב כזאת חזקה, קנאה כזאת שאין את זה בין אחי לביני
וניסיתי במהלך הערב הזה וניסיתי גם קצת לדבר איתו אחד על אחת כשיצאנו משם אבל זה פשוט לא עבד ואני לא יודעת אם זה אי פעם יעבוד
ואבא שלי... זה הרגיש שהוא יותר אבא של בת דודה שלי מאשר שלי
כמעט הכל הרגיש כואב, כל כך כואב.
והפעם לראות את אבא שלי עשה לי לא טוב
יותר מוקדם היום ראיתי את הדודות שלי וגם שם זה הרגיש מוזר, לא טבעי ובעיקר הרגשתי לא אהובה
חוץ מדודה אחת שהכי אהבתי אותה כשהייתי ילדה ומולה גם הצלחתי לבכות קצת היום
הרגשתי שהיא באמת אוהבת אותי, באמת התגעגעה אלי
משהו כנה ואמיתי
ובערב הדיסונס הזה שבני דודים שלי עשו קצת שטויות בשולחן שבת ואבא שלי אפילו שיתף איתם קצת פעולה לבין איך שאנחנו גדלנו איתו ושהיינו חוטפים על חצי ממה שהם עשו בזמן הארוחה
וכמה שאבא שלי דיבר על זה שבת דודה שלי עושה את הקפה הכי טוב ושהוא רוצה שהיא תכין לו את הקפה בבוקר
או דיבורים על הנסיעה לאמסטרדם שאחי עשה עם בן דוד שלי ובת דודה שלי ודברים שהם ראו שם וקומיקסים שהם קנו
ואני?
כואב לי
הלב שלי מרגיש מפורק
ואז לא מבינים למה אני אומרת כל הזמן שאני אוהבת את המשפחה שאני בחרתי לעצמי, שאני יותר קשורה לאותו אחד שאימצנו אחד את השנייה בתור אחים.
לוקי תיאר במדוייק את ההרגשה שלי - זה לחוות שוב את מה שחוויתי בתור ילדה, תחושת הלבד הזאת, התחושה הריקנית, התחושה שאני לא חשובה ולא קיימת
אשתו של דוד שלי כן התאמצה להכין דברים שאני אוכל לאכול ובן דוד שלי מתאמץ מלא ואת זה אני מעריכה אבל זה פשוט הטוב שאני מצליחה להרגיש (שזה כן הרבה)
אבל אחי מדבר כל כך הרבה על כמה שאחי השני לא בסדר עם דברים שהוא עשה בשנים האחרונות (הם היו כל כך קשורים אחד לשני) אבל הוא לא שם לב שעם כל זה שהוא אומר לי בזמן האחרון כמה שהוא אוהב אותי ודואג לתת לי חיבוקים כשהוא רואה אותי אז זה מסתכם בערך בזה
אין לנו את הקשר של אח ואחות שהייתי רוצה שיהיה
ואיכשהו יצא במשפחה הזאת שאני אשמה כי אני זאת "שניתקה קשר" רק שאף אחד לא זוכר שהאחים הביולוגים שלי בחרו לא להיות איתי בקשר.
וכואב לי
הלב שלי מרגיש כל כך הרבה כאב
ואני מרגישה שאני לא יכולה לנשום
מחר סוף שבוע בנתניה
לראות את אמא שלי ולישון אצלה ביום שבת
לראות את אחי הבכור ולהשלים דיבורים על עשור שפספסנו
לראות את הדודים והדודות שלי, לדבר איתם ביחד עם לוקי
לראות ולבלות עם בן דוד שלי (הדבר היחיד שלא מלחיץ כאן)
ולראות את אבא שלי, לאכול איתו, דוד שלי, דודה שלי, אחי הבכור,בן דוד שלי ולוקי ארוחת שישי
זה לא היה מתוכנן שגם אבא שלי וגם אני נגיע באותו סופ"ש
אבל זה המצב
ואני כרגע לחוצה ולא נושמת
האם זה הצעד הנכון?
אני לא יודעת כבר.
אני לא יודעת שום דבר.
המכלול לא יודע שום דבר.
אני לא חושבת שזה באמת הפירוש של השיר
אבל אני אוהבת את האומנית הזאת מאוד והקאבר יפה ממש בעיניי
מה עשינו בזה? 🤦
בא לי סשן הכנעה וסקס אגרסיבי עם כל כך הרבה מיינדפאק, משיכות בשיער ונשיכות בצוואר
וכמובן סימנים, לא לשכוח סימנים
*פוסט זה נכתב בשם כל המכלול אבל מדבר בשפת יחיד בגלל טעמי נוחות וכי אני (המכשפה ערפדית) כותבת אותו
כשהייתי ילדה קטנה חשבתי שאני טיפשה ומטומטמת, חונכתי לחשוב ככה, אבא שלי אמר לי את זה ואמא שלי היתה בטוחה שאני עצלנית וזה שיש לי שני אחים ביולוגים שהם מחוננים וגאונים (אחד עם תואר מהטכניון במתמטיקה ופיזיקה והשני עובד בתחום המחשבים וגאון בזה) לא עזר.
עם השנים כשכבר עליתי לתיכון הייתי עם הביטחון העצמי הנמוך שהיה לי וכל פעם השוו אותי שם לאחים שלי
זה שאני בחרתי במגמת ספרות ולא מחשבים או שבחרתי בביולוגיה ולא פיסיקה או כימיה
גם האחים שלי כל הזמן חשבו שאני טיפשה, אבא שלי הכריח אותם (איומי מכות ושיט) שילמדו אותי לקרוא את השעון ואני פשוט לא הצלחתי לתפוס את זה אז הם הבהירו לי כמה אני טיפשה
אבל אני לא יכולה להאשים אותם
לא בסביבה שאנחנו גדלנו בה
עברו להם השנים והתגייסתי (אחרי שהוצאתי פטור וביטלתי אותו), הייתי פקידת שלישות חניכים, קישור ושלמיה של חניכים מקורסים של קצונה גבוהה
אמנם בטירונות כבר הרגשתי שיש לי יכולות אבל השירות עצמו היה המקום הראשון שנתן לי את היכולת להאמין בעצמי, בעובדה שיש לי כישרונות ושאני טובה בהרבה דברים
אבל עדיין החשבתי את עצמי לטיפשה
אחר כך התחלתי לימודים במכללה לחינוך (מסלול יסודי ספרות) ואחרי שנתיים מוצלחות עזבתי.
בשנה הראשונה קיבלתי את הציון הכי גבוה בחקר ההתנסות (הקורס הכי קשוח שיש והוא בעצם סמינריון שמתבצע כל שנה) מקבוצת יסודי ספרות שהייתי בה ובאופן כללי אני נחשבתי לסטודנטית מוצלחת שגם קיבלה מלגות על ציונים גבוהים
אבל באותה שנה נכנסתי גם לקשר בדס"מי (הראשון שלי) שהוא היה הרסני והוא בעצם היה קשר התעללות ולא קשר בדס"מ, אז פשוט כל האהבה העצמית והביטחון העצמי שהתחיל להתפתח קרסו ובשנה השנייה (כשכבר הוא ואני לא היינו ביחד והיה לי מזל שהוא נפרד ממני) למדתי אבל גם חברה מהלימודים נפטרה בתאונת דרכים יחסית בתחילת שנת הלימודים וסחבתי איתי את כל פוסט הטראומה מהקשר המתעלל שהיה מבלי להבין את זה אז עברתי את השנה, אפילו עם ממוצע של 89 נקודה משהו אבל כבר לא הייתי מסוגלת להמשיך.
ושוב חזרתי למקום שבו "אני טיפשה, אני מטומטמת, אני סתומה"
אבל הטיפשה, הטיפשה הזה תמיד הפריע לי
קצת לפני המכללה הכרתי את מי שקראתי לו בעבר soul mate שלי, הוא הציל את החיים שלי ואני את שלו.
לא היו ביננו יחסים רומנטיים אבל היתה ביננו אהבה (ועדיין ישנה) אפלטונית כזו חזקה שאם הוא היום יתקשר אלי בארבע לפנות בוקר ויגיד לי שהוא צריך אותי אז אני אבוא.
והוא? תמיד קינאתי ביכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, בזה שהוא חכם, בזה שהוא מצחיק וחד
ולא משנה מה הוא עשה, הוא לא הצליח לגרום לי לראות שזה קיים גם בי
השנים לאט לאט עברו - א.נשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי ואני המשכתי בכל מיני טיפולים נפשיים (רוב השנים בחיי אני בטיפולים, את זה אני עושה מגיל 16) והתחתנתי והתגרשתי ואז התחתנתי שוב
ופתחנו את מערכת היחסים
ואז סגרנו
ואז פתחנו
ואני עבדתי במקום כזה ואז כזה ואז כזה עד שהחלטתי להיות עצמאית ועכשיו להקים את העסק שלי
אבל הדבר הכי חשוב שהשתנה בתקופה הזאת היא ההסתכלות שלי על עצמי בנושא של "חוכמה"
היום אני יודעת שאני חכמה, לא פחות מהאחים שלי
אני יודעת שיש לי כל מיני סוגים של אינטליגנציות ברמה גבוהה (למשל אינטליגנציה רגשית) ואני מאוד גאה בזה
אני יודעת שיש לי חוש הומור, גם שחור, שהוא מצויין
ואני יודעת שאני יכולה להיות חדה, יותר מסכין לפעמים
אז אני ממשיכה בדרך הזאת
לאט לאט
מטפסת
מזכירה לעצמי את זה כל הזמן
לפעמים יש נפילות או צעדים אחורנית אבל גם הם חלק מהדרך ואני מקבלת אותם באהבה חשובה כי אחרת, איך אני אלמד?
אז אני מכלול קצת פחות שבור וקצת פחות מקולקל שקצת יותר אוהב את עצמו
אז היום כבר אני נשמעת יותר טוב ואפילו הצלחתי לדבר בטלפון עם מתאמת הטיפול שלי
אני חושבת לקחת את המחשב בסוף שבוע ולעבוד על המצגת שאני רוצה להכין כבר כמה שבועות
קבעתי תור לרופא המשפחה (יום ראשון הקרוב) בשביל להבין למה אני חולה כל כך הרבה לאחרונה
יש שלווה מוזרה כזאת היום
אולי בגלל הדרואיד? בגלל שהוא יצא לקצת זמן אתמול?
מאיזושהי סיבה גם הוא, הלוחמת ואני במצב רוח רומנטי ושליו כזה, משהו מוזר לחלוטין ולא אופייני לי.
תשמור על עצמך וגם תהנה על הדרך.
אוהבים.ות
אנחנו
💜🖤 *לב טורכיז*
