בזמן האחרון אני רואה מלא את הערפד וזה כל כך נעים לי.
מעבר לעובדה שהרכבנו שק אגרוף היום ביחד (פאק יה!) וראינו אנימה, עשינו גם שיחת נפש.
היו המון המון המון נושאים בשיחה הזאת אבל אחד הנושאים שכרגע יושבים לי במוח זה בעיקר התפיסה שלי את עצמי כ"מגן" או כ"חפץ שבור"/"מריונטה"
דרך ההתמודדות שלי עם העבר היא מאוד פשוטה - הרס עצמי (שהיום כבר קורה בצורה מופחתת כי לוקי) והאשמה עצמית טוטאלית.
הכרזתי בפני הערפד שזאת המטרה שלשמה נולדתי - להגן על האנשים שאהובים לי ולא משנה באיזה מצב אני נמצאת ולא לבקש עזרה.
לא להיות עול
לא לתת לאנשים לרחם עלי
להשאיר את הרושם של: "זה יצור תמים שכייף להשתמש בו ואז לזרוק" (הוא טען אגב שזה לא נכון שיש את הרושם הזה אז כנראה שזה בעיקר משהו שנמצא אצלי במוח).
דיברנו הרבה על האקס המתעלל, על דברים שנצרבו בי מאוד.
דיברנו על ההורים שלי ועל התפיסה שלי שאני עונש של אמא שלי (היא אמרה את זה לפני כמה שנים ואני במובן מסויים מאוד מסכימה איתה), על המכות שהאחים שלי חטפו ושאני מרגישה וחושבת שאני אשמה בזה...
בשלב מסויים הוא טען שהוא יזרוק עלי כרית, אני אמרתי לו שאני הולכת להחזיר בלי רחמים ואז הוא פשוט הוציא שתי חרבות קטנות של לארפים והלכנו מכות עם זה בזמן שהוא מנסה בהמון כוחות לשכנע אותי שהחשיבה הזאת מעוותת.
הבעיה היא שברגע שאני ארשה לעצמי לחשוב שוב שהחשיבה הזאת מעוותת לא תהיה לי "סיבה" אמיתית להצדיק את כל מי שהתעלל בי.
ככה לפחות יש סיבה - אני דפוקה, זה התפקיד שלי בחיים.
אבל ברגע שמורידים את זה... איך לעזאזל מתמודדים עם זה?
חשפתי היום בפניו המון דברים שאני עבדתי שנים על להסתיר מתוך הפחד שמי שיראה את זה בסוף ינטוש ואז גם הזכרונות האלו יעברו להיות זכרונות כואבים.
ואז חזרתי ללוקי האהוב שלי ועשיתי איתו שיחה של כל מיני דברים שהוא לא יודע עלי (את רוב הדברים האלה גם לערפד לא סיפרתי אבל אחרי שאמרתי לערפד שיש כמה דברים שלוקי לא יודע עלי אז החלטתי כן לשתף אותו עד הסוף).
קשה לי מאוד להיפתח ברמות של זכרונות מאוד מאוד ספיציפיים שעיצבו את איך שאני היום אבל אני כן הולכת לעשות את זה שוב.
אני כן מפחדת שאנשים או יצורים ינטשו בסוף, זה מה שקרה עד עכשיו.
אבל... אולי... רק אולי הפעם זה יהיה שונה.