*הבהרה - לא מדובר בסיפור בדס"מי! אלא בכתיבה חופשית לחלוטין שממש לא מתארת שום מצב בדס"מי שאמור להיות
זה היה בתקופה אחרת, בתקופה שבה יצורים קסומים חיו להם
בתקופה שהיו טירות וממלכות
בתקופה שחוקי המוסר היו רופפים יותר
באותה תקופה היתה ממלכה אחת עם שתי נסיכות - האחת היא לוחמת והשנייה היא מכשפה.
באחד מהבקרים נשמע לפתע קול הפעמון, אותו קול שלא נשמע כבר שנים רבות, אותו קול שחששו לשמוע בממלכה.
פולשים הגיעו אל הממלכה והחלו במסע טבח נוראי.
המלך והמלכה נרצחו בדם קר כאשר כל איבריהם מקשטים את קירות חדר המלוכה, את השומרים רצחו באיטיות מושלמת שלא היתה מביישת את אחרון הרוצחים האכזריים והסאדיסטיים.
שתי האחיות התאומות הוחבאו בחדר סודי אותו לא מצאו הפולשים ומשם יצאו דרך יציאה סודית והגיעו למשפחת פלקון, יד ימינו של המלך, אביהן.
שם הן גדלו - האחת שיפרה את כישורי הלחימה שלה והשנייה את כישורי הכישוף שלה, אליהן הצטרף בנו של לורד פלקון, דרואיד צעיר ויפה תואר.
וכך השנים חלפו להן, כל אחת מהן השתפרה ביכולות שלה והדרואיד שהפך לאח שמעולם לא היה להן למד את יכולת שינוי הצורה.
באחד הערבים המכשפה יצאה בהצרה: "אנחנו צריכים לקחת את הממלכה שלנו, הגיע הזמן"
הלוחמת הסתכלה על הדרואיד והנהנה להסכמה.
הם אספו את כל הציוד ואת כל האנשים האמיצים שברחו איתם ונשארו נאמנים לממלכה.
כשעלתה השמש הם החלו לצעוד לעבר הממלכה, משוכנעים כי הם יצליחו להשמיד את אדוארד, השולט האכזר של הממלכה שהיתה פעם שלהם.
אך הם לא ידעו כי ישנה חפרפרת בינם אשר מדווחת לאדוארד את כל אשר מתרחש.
כאשר הם הגיעו לממלכה הם נפלו למלכודת איומה, מאות של לוחמים שהקיפו אותם מכל צד והחלו לטבוח באנשים.
הלוחמת נתנה מבט לדרואיד, את אותו המבט שהיה לה כאשר הם סיכמו ערב לפני כי אם משהו כזה יתרחש הוא ישנה את צורתו לנשר ויקח את אחותה משם.
וכך קרה. המכשפה נלחמה בכל כוחה שהדרואיד ישחרר אותה אך הם עפו רחוק רחוק, בורחים מהטבח שהתרחש למטה.
הלוחמת נפלה על ברכיה בזעקה מבעיתה לאור כל הלוחמים שנטבחו, היא היתה היחידה שנשארה.
"תביאו אותה אלי" אמר אדוארד בקול אכזרי.
היא יכלה לראות בעיניים שלו כי הסוף שלה הולך להיות קשה ומר.
היא לא התכוונה לתת לו את הסיפוק של להתחנן, היא לא תתן לו את הסיפוק של לראות אותה חלשה.
אדוארד כאילו קרא את מחשבותיה: "אני הולך לשבור אותך, חתיכה אחרי חתיכה, עד שלא ישאר כלום מלבך ומנפשך ורק אחרי שאסיים אני אגאל אותך מייסורייך בהוצאה להורג פומבית"
הלוחמת הסתכלה לכיוונו, ירקה עליו ואמרה: "אתה מוזמן לנסות לשבור אותי, אין כאן שום דבר שחשוב לי"
אדוארד ניגב את פניו מהיריקה ואמר: "אנחנו עוד נראה לגבי זה. שומרים שימו אותה בכלוב בחדרי"
באותו לילה הלוחמת לא הצליחה לישון, היא הרגישה שהיא הפסידה ואכזבה את אנשי הממלכה שלה אבל יחד עם זאת היה לה רגש של הקלה שאחותה ואחיה הצליחו לברוח.
מה שיקרה לה זה כבר לא משנה, העיקר שהם יחיו.
למחרת בבוקר אדוארד העיר את הלוחמת עם דלי של מים קפואים ואמר: "בוקר טוב זבל, הגיע הזמן להתחיל בעינוי שלך"
הלוחמת הסתכלה עליו במבט מלא בוז אך עם תשישות כה עמוקה, היא ידעה שהיא הולכת לסבול אבל היא לא תעניק לו את החולשה שלה, הוא לא הולך לראות אותה נשברת.
אדוארד קרא למשרתים להוציא אותה מהכלוב ולקחת אותה לחדר העינויים.
לאחר מספר שעות שהלוחמת היתה קשורה בידיה למעלה והיתה צריכה לעמוד על קצות האצבעות אדוארד נכנס לחדר.
"נו? נעים לך זבל?" הוא החל להעביר את ידו על הבטן שלה בעדינות ולפתע נתן לה מכה שהוציאה ממנה כל אויר אפשרי.
"שאלתי אותך שאלה חור, כדאי שתעני לי" אמר בכעס.
הלוחמת ירקה דם, הסתכלה עליו בבוז ואמרה: "זה כל מה שיש לך? והאם כל כך קל להכעיס אותך? אינך המלך אלא ילד קטן שניסו לקחת ממנו את הצעצועים שלו"
אדוארד הסתכל עליה בכעס, לאחר מכן מבטו הפך למשועשע והוא החל לומר: "אבל יש לי כאן צעצוע כל כך יפה ומעניין, אני הולך לשבור אותך לאט לאט עד שלא ישאר מהלוחמת שבך שום זכר"
הלוחמת הסתכלה עליו במבט זועם, מנסה להסתיר את הפחד שלה ואמרה: "כמו שכבר אמרתי, אתה מוזמן לנסות, בינתיים אתה עושה עבודה עלובה למ-"
אדוארד נתן לה בעיטה חזקה בבטן אשר קטעה את המשפט שלה ואמר לשומרים: "הביאו לי את השוט"
שני השומרים הסתכלו אחד על השני במבט כמעט מרחם, הם ידעו באיזה שוט מדובר - השוט השחור עם להבי סכין קטנות בכל אחד מקצות הזנבות של השוט.
כאשר חזרו השומרים והביאו את השוט לאדוארד הוא הסתכל במבט אפל וסאדיסטי על הלוחמת והחל להצליף.
הלוחמת החזיקה את עצמה מלצרוח, היא לא תתן לו את התענוג הזה.
לאחר 15 הצלפות אדוארד עצר והסתכל, היא אמנם חזקה חשב לעצמו אבל היא לא תחזיק עוד הרבה זמן.
הדם נזל מגופה בכל מקום - היירכיים דממו, הבטן היתה חתוכה, השדיים שלה התמלאו בחתכים מדממים... כל גופה דימם והבגד שהיה עליה כבר מזמן נקרע והושמד.
אדוארד המשיך להסתכל עליה ואמר: "עכשיו אני הולך לתת לך עוד 20 הצלפות ואת הולכת לספור אותן אחרת אני פשוט אמשיך"
הלוחמת סירבה לספור אך בהצלפה החמישית היא כבר החלה לצעוק.
אדוארד התענג על הקול שלה והחליט כי הוא ישבור אותה בדרך אחרת.
הוא לפט את גרונה, החל לחנוק אותה, תוך כדי שירדו ירדה לאורך גופה והחלה לחדור אליה באגרסיביות.
"בתולה?" הוא צחק, "אז אני אהיה הראשון שלך והאחרון שלך, מצויין" אמר והוריד את ידו מגרונה.
"שומרים" צעק אדוארד, "הורידו אותה אל השולחן"
השומרים מיהרו לעשות את פקודותיו והורידו את הלוחמת שכבר החלה להיות מתושתשת וכמעט איבדה את הכרתה, וקשרו אותה לשולחן העץ.
שביבי עץ חדרו בגופה והיא ניסתה להחניק יבבה אשר יצאה מגופה.
אדוארד טיפס עליה ואנס אותה, כל חלק בה הוא חילל בעוד צוחק ואומר לה: "את חור, זה כל מה שאת, חור לשימוש האישי שלי. אולי באמת אני אשאיר אותך בחיים כי החורים שלך כן מענגים לפחות"
הלוחמת כבר מזמן הפכה את עצמה לאפאטית, מחשבותיה התנתקו לזכרונות מתוקים יותר בהם היא ואחותה היו בארוחות מפוארות עם ההורים שלהן.
כאב חד עצר אותה מלהזכר והחזיר אותה למציאות הנוראית שקיימת כרגע.
אדוארד החל לשבור את אצבעותיה תוך כדי שהוא מלקק מגופה את הדם שלה.
לאחר שאדוארד סיים הוא השאיר אותה שם, קשורה לשולחן העץ, לשומרים הוא נתן הוראה של לדאוג שהיא תשתה ותאכל על מנת שהוא יוכל להמשיך להתעלל בה.
מחר מצפה לה הפתעה פחות נחמדה.
הלוחמת ייבבה ובכתה לאחר שאדוארד יצא, השומרים דחפו לה מים בכח לגרונה הכואב אבל גם חבשו בעדינות את פצעיה המדממים עד שהיא איבדה את הכרתה לשינה המתוקה.
"בוקר טוב חור, הגיע הזמן לקום" אמר אדוארד תוך כדי שדלי מלא במים קפואים הושפרץ על גופה.
"יש לי מתנה בשבילך צעצוע קטן שלי" המשיך ואמר: "אני חושבת שאת תאהבי את ההפתעה הזאת"
הלוחמת הסתכלה עליו בכוחות אחרונים שעוד יש לה ודאגה לשדר לו מבט מלא בבוז ושנאה.
לפתע הוכנס גבר צעיר לחדר העינויים, בהתחלה הלוחמת לא זיהתה אותו כי אפו היה שבור, עיין אחת היתה חסרה ורגלו הימנית היתה שבורה.
כאשר הלוחמת זיהתה אותו לבסוף היא שחררה זעקה. זה היה אחיה.
אדוארד הסתכל במבט מלא בעונג ואמר: "את אחותך עדיין לא מצאנו אבל את אחיך הדרואיד מצאנו והוא עוד ניסה בטיפשותו לתקוף אותנו", אדוארד צחק והמשיך: "אז מה את אומרת? איזה איבר נוריד לו עכשיו? את הלשון? את יד ימין? את אחת מהצלעות?"
הלוחמת הסתכלה עליו במבט שבור ואמרה: "בבקשה לא, אני אעשה כל מה שתרצה, עזוב אותו ושחרר אותו בבקשה"
אדוארד היה מסופק, הוא הצליח סוף סוף לשבור אותה. הוא הסתכל עליה ואמר: "קודם תבחרי איבר אחד שאני אשבור לו ולאחר מכן אני אשחרר אותו לחופשי או... שתסכימי לספור את ההצלפות"
הלוחמת הסתכלה במבט כנוע ואמרה: "ההצלפות, אני אספור אותן"
אדוארד לקח את השוט ואמר: "30 הצלפות ואני רוצה לשמוע מספר ותודה מלכי אחרי כל הצלפה"
הלוחמת שנאה את הרגע הזה, היא ייחלה למות, היא ייחלה לרצח של אדוארד, היא ייחלה לכל דבר שיכול לעצור את זה אבל היא עשתה כפי שצוותה - אחרי כל מכה היא ספרה והודתה.
לאחר שאדוארד סיים הוא הסתכל על יצירת המופת שלו. היה כבר קשה לזהות את הלוחמת מרוב הדם שזלג ממנה, השדיים שלה היו חתוכים לחלוטין, רגליה דיממו מכל כיוון ואפילו ידיה סבלו מכח השוט.
"נו חור? נהנת?" שאל אדוארד בציניות
"ע...עכש... עכשיו תשח.. תשחרר אות.. כמו שהבט... שהבטחת"
אדוארד הסתכל עליה וצחק, הוא החל לאנוס אותה שוב ושוב ושוב תוך כדי שהוא חונק אותה, מוודא שמבטה נשאר עליו.
הדרואיד צעק ובכה למראה אחותו הסובלת, הוא היה נותן את הכל בשביל לשחרר אותה.
לאחר כמה זמן הוא קרא לשומרים להחזיק את ראשה על מנת שתראה את אחיה.
אדוארד תפס את הדרואיד בשיער, הוציא חרב וערף את ראשו.
הלוחמת הסתכלה במבט מבועת, נותר לה רק לצרוח למראה ראשו של אחיה מתגלגל לכיוונה ולאחר מכן היא איבדה את הכרתה.
אדוארד חייך וצחק וחשב לעצמו: "עכשיו רק נשאר למצוא את המכשפה ולשבור אותה, זה ילמד את כל האויבים שלי לחשוב בשנית לפני שהם מעיזים לתקוף את ממלכתי"