היום היה אחד הימים הכי גרועים בחיים שלי.
מעבר לזה שלוקי ואני רבנו כמו שלא רבנו הרבה זמן, גם א' ואני רבנו ועכשיו יש ניתוק קשר טוטאלי של "אנחנו אף פעם לא נחזור להיות בקשר" (לא ציטוט של משהו שנאמר אלא תוצאה סופית)
מה שגרם לי לשלוח מיליון הודעות כי כבר התפוצצתי אחרי כל מה שהיה בתקופה האחרונה.
לא קלטתי כמה האינטייקים השפיעו עלי, כמה דברים הבנתי על עצמי ושאני חייבת לטפל בהם, כמה א' סבל ממני (אני רציונאלית כאן, היתה המון פגיעה הדדית), כמה אני דפוקה.
לקחתי את עצמי להרמלס וקושקה שלו ואני עכשיו ישנה אצלהם, אחרי שהם מטפלים בי.
אני תוהה אם כבר נשאר ממני משהו, אם נשאר משהו מהאישה החזקה שהייתי.
אני עייפה, כל כך בא לי להרים ידיים
אני הורסת כל מה שאני נוגעת בו
הדבר האחרון שרציתי היה ניתוק קשר טוטאלי עם א' או לריב עם לוקי ברמה שאני ארצה לישון במקום אחר.
אני בלי כוחות, אני מרגישה כמו צעצוע שבור, חפץ שבור.
לפעמים אני תוהה בשביל מה אני קיימת
אני עושה כל כך הרבה רע לא/נשים אז אולי עדיף בלעדי?
הפחדן השאיר עלי התניות שאני לא יודעת כרגע איך להפטר מהן
המשפחה שלי גרמה להתמכרות שלי לדרמה
ואני משלמת את המחיר של לתקן את זה
ואני גורמת לא/נשים אחרים/ות לשלם את המחיר שקורה בזמן שאני מטפלת בזה
בשביל מה צריך כבר את החפץ השבור הזה?
כל מה שאני נוגעת בו נהרס גם ככה וכואב לי
ברמה שכל מה שבא לי לעשות זה להוציא את הלב המקולל שלי ולזרוק אותו לפח, במקום שבו הוא ראוי להיות.
אולי זה היה נכון שהפחדן נעל אותי במכולת פחי זבל, אולי זה היה צריך להיות ליותר מכמה דקות אלא פשוט להשאיר אותי שם.
הרי המקום של חפצים שבורים הוא בפח, לא?
מי אוהב/ת כבר חפץ שבור?
וזה מה שאני, לא משנה שאני אסתיר את זה עם איפור או חיוך או "אני בסדר" או שמלה שמחמיאה בטירוף
בסופו של יום... כל מה שאני... זה חפץ שבור.
אז אולי פח הזבל זה המקום הכי נכון עבורי.
