זה שוב מתפוצץ ואני עייפה מזה כבר.
המשפט האחרון שהוא נתן לי אתמול "רמז" על זה שאני מתעללת.
זה שבר אותי לרסיסים, למצב שאני לא חושבת שאני אוכל לסלוח לו אי פעם על זה.
פעלתי אחרת אחרי זה, יצאתי בכח ונהנתי אבל המשפט הזה לא יוצא לי מהראש.
מכל הדברים שהוא כתב לי בכל התקופה שהכרנו זה היה הכי נוראי.
וזה גרם לי פשוט לא לרצות לדבר איתו יותר לעולם, לא לרצות שום תקשורת איתו ולעקוץ אותו בכל הזדמנות שאני יכולה וגם זה לא בריא כבר.
הקיצוניות השניה הזאת.
אני לא חושבת שהוא מבין כמה נזק הוא עשה עם זה.
השתמשו בזה מולי בעבר וזה סובב לי את המוח, זה גרם לי לאבד את עצמי כמעט לחלוטין והוא יצר כרגע נזק שאני צריכה לתקן שוב, לבד.
כי כמובן שבמקום לתקשר את זה אז זה להתמודד עם כל החרא הזה לבד.
וזה לא משנה עם מי אני אתקשר את זה עכשיו - זה ישאר במוח, זה תקוע שם וזה כואב לי יותר ממה שהוא אי פעם יכול לתאר לעצמו.
כן, גם אני עשיתי המון נזק וניסיתי אשכרה לתקשר את זה כשסוף סוף זה נאמר לי אבל המשפט הזה?
זה גרם לי להרגיש שכל מערכת היחסים הזאת היתה זבל, כי אני הרי מתעללת, לא?
אז התחלתי להתקדם בכיוונים אחרים, לעשות לבד או עם א/נשים אחרים/ות את מה שתכננו לעשות ביחד.
ולהפסיק להאמין, פשוט להפסיק להאמין.
אני אוכלת את עצמי על זה ששברתי את הדברים, במיוחד על זה ששברתי את הקולר ובטעות השארתי את החתיכות שלו בשקית (שזה היה חתיכת פאק שלי), על זה שאני עשיתי את הנזק שלי שם, על זה שאני שלחתי דרך לוקי הודעה מאוד כואבת וכועסת שהכאיבה לו מאוד אבל אין לו שמץ של מושג כמה נזק הוא עשה כרגע וכמה זמן הולך לקחת לי לתקן את זה.
הוא הבין בכלל שזה היה אחרי שהקטע של הידידות התפוצץ? שכמה שעות אחרי שהוא התחנן שנהיה ידידים הוא סגר את הדלת בפני בצורה הכי אכזרית שהוא יכל לעשות.
אז לא, זה לא היה מוצדק מה שעשיתי, זה חרא של דבר אבל הוא שוכח לחלוטין שגם בצד שלו היתה את ההשפעה ההרסנית
ואני משתדלת לנתק את עצמי מזה, אפילו הצלחתי להתנגד ולרגש הזה ולעשות משהו אחר, לצאת ולבלות.
אבל כואב לי והוא אפילו לא יודע שכואב לי
האם בכלל היה אכפת לו? אני בספק.
וזה מצחיק כי דווקא עכשיו אם היה לי משהו שהוא היה מביא לי לא הייתי שוברת את זה.
טוב, לפחות אני כן לומדת לקחים.
