אני אתחיל ב - OMG נפתח שרשור על גיקים בכלוב וזה כולל דיבורים על D&D, בדיוק כשחשבתי שכנראה איבדתי את העוגן הזה.
נראה, אולי באמת יהיה משהו (כבר יש לי כמה משחקים בקנה שאולי אני אצטרף, אבל אני מעדיפה משהו מכאן, אני יודעת שאני אהיה הרבה יותר חופשיה, כמו בקבוצה שהיתה של א')
הצלחתי לראות גלידת קפה שאני מטורפת עליה ולא לקנות!!!
אז כן, אני עדיין שמנה אבל אני מתקדמת, בצעדים שלי (אפילו לוקי ואני חזרנו קצת לרקוד לפי האפליקציה, זה אירובי, זה פשוט אירובי)
שני הימים האחרונים אצל גורה עשו לי טוב ואני רואה גם שהשינוי שלי של "אני לא הולכת לקחת על עצמי יותר אשמה שלא שייכת אלי" ו"שאנשים/ות יפסיקו לזרוק עלי את השיט שלהם/ן" עדיין עובד, למרות הבכי והדיכאון שישנו.
.
המטפל קרע אותי היום, כל פעם אני מקבלת כאפה מנטאלית חדשה, באסה שהוא לא נמצא בטיפולי יום, הוא ממש טוב בזה!
היום דיברנו על כמה וכמה נושאים, אחרי קצת בכי אצלו אלו הן המסקנות:
1. אני מזדהה עם אבא שלי ועם אמא שלי ואני רואה את עצמי כהעתק שלהם - זה יוצר הזדהות של התוקפן
2. כשאני נפגעת, אני הרבה פעמים אומרת שאני נשברת - הזדהות עם הקורבן
3. כל זה מוביל גם להתמכרות לדרמה
4. היתרון להתמכרות הזאת - הגלגל הזה מאוד נוח - אני כמו ההורים שלי -> אני נפגעת -> אני לוקחת את האשמה כמעט לחלוטין עלי (אחרי שיש ויכוח) -> אני כמו ההורים שלי וחוזר חלילה
5. המחיר של לוותר על ההתמכרות הזאת אומר שאני חייבת לא לקחת אשמה על כל דבר, שאני חייבת להתמודד עם זה שאני לא כמו ההורים שלי (תאמינו או לא, זה קשה), שאני לא מגיעה ממקום של נקמה (ברוב המקרים) ושיש לי מספיק הוכחות לתת לעצמי בשביל זה.
כל מה שקרה עם א' ומה שקרה עם משחק התפקידים לא נועד להיות נקמה, אני יודעת שהיו לי דרכים אחרות לנקום ולא בחרתי אותן אלא האשמתי את עצמי ושברתי לעצמי את המתנות שהביאו לי (ובמקרה של משחק התפקידים היה הקטע של "חלאס, אני לא לוקחת גם פה את האשמה רק עלי")
וזה לא רק עם א' זה קרה לי ב - 95% מהמקרים בקשרים שהיו לי
אני מתחילה לתהות אם המטפל שלי בדס"מי כי הוא אוהב לתת לי כאפות מנטאליות, למרות שהגעתי אליו עם מלא תובנות מלכתחילה וראיתי איך הוא מחייך כמעט מאוזן לאוזן.
הקטע שאני שוברת את ההתנהלות הזאת ברגע שאני מתחילה להבין אותה, זה אומר שאני חייבת להתנגד ללשבור דברים, אני חייבת להתנגד ללהעניש את עצמי.
אני חייבת להגיע למקום של אהבה עצמית אמיתית
אני בונה את היסודות כרגע וזה שורף וזה כואב וזה עוד יותר מפרק שא' לא כאן בשביל לראות את זה.
ועדיין, אני חייבת לעשות את זה, בשביל עצמי - קודם כל.
אני זוכרת שעשיתי פעם השוואה בין טיפול לבין "ניתוח ללא הרדמה", עכשיו זה מרגיש כמו השוואה בין טיפול לבין "כמה ניתוחים קטנים ואחד גדול + טיפול שיניים בלי הרדמה)
אני כל כך עייפה, כל כך עייפה
אבל אני לא מוותרת, אסור לי לוותר
