אתמול בלילה, לפני שגורה ואני הלכנו לישון, התפרצתי בבכי.
גם על דברים שא' האשים אותי, גם על דברים שקרו בימים האחרונים וגם המלחמה הפנימית שלי עם "האם זאת היתה נקמה או לא"
אתמול היה קל לומר שלא, היא גם שיקפה לי את זה.
אבל מול א'?
הייתי בטוחה שהעניין עם הקולר היה נקמה, היה כעס ובאמת כששברתי קיללתי (לא החזרתי כי פחדתי שהוא יתן למישהי אחרת, זה נכון)
אבל... שיתפתי את גורה אתמול שהדרך שאבא שלי אהב להעניש היתה להתעלל.
אם הוא היה כועס עלי הוא היה שובר לי משהו שקנו לי או משהו שהוא קנה לי.
בכיתה ג', הוא כעס עלי כל כך שהוא שבר לי את כל החדר
בכתה ד', הוא ממש כעס עלי, אני זוכרת שעמדתי ליד דלת הכניסה לבית והיה אסור לי לזוז.
הוא בא עם הדיסק משחק של "צעצוע של סיפור" שהוא קנה לי ושבר לי אותו מול העיניים (למחרת ה"פיצוי" היה שקיבלתי דיסק חדש)
הוא דאג גם לקחת בובת ברבי ולהראות לי איך הוא עורף לה את הראש.
אני כותבת על זה וכבר יש לי פלאשבקים.
בגיל 12, היתה לי בת מצווה (שהיתה נוראית) שתי החברות שהגיעו (היה עוד חבר אחד) הביאו לי צלחת יפה כזאת שהן ציירו עליה (פיה למיטב זכרוני), צבעו בכחול בהיר וקישטו עם נצנצים
בגיל 13 או 14, זאת כבר היתה התקופה שאמא שלי היתה מכורה לאנריקה איגלסיאס, היא היתה מחביאה את הקלטות והדיסקים בארון שלי, על דלת הארון היתה חזיה שהיתה מסודרת בנקודה מסויימת שהראתה לאמא שלי אם פתחו את הארון או לא.
באחת מימי השישי, אבא שלי רתח עלי מעצבים ונתן לי עונש: "את בוחרת משהו שאני אשבור לך, אני סופר עד 3"
ראיתי איך בכל מספר העיניים שלו הלכו לכיוון הארון
1
2
2 ורבע
2 וחצי
2 ושלו--
בשלב הזה לקחתי את הצלחת, זה היה הדבר הראשון שראיתי, ניפצתי אותה על הרצפה בכל החוזק שהיה לי.
בשבת בבוקר ביליתי בלחפש על הרצפה את השברים ולהדביק בלי שאבא שלי יידע (דתיים והכל, הוא היה בבית כנסת)
עד היום הצלחת הזאת נמצאת בבית של אמא שלי.
ואת כל זה עשיתי בשביל שהוא לא ידע בראש ההצלה של אמא שלי, שהוא לא ישבור אותה סופית.
מאז, היתה פעם אחת ויחידה שהחזרתי מתנה (למיטב זכרוני, גיל 16)
ואחרי שראיתי את הכאב שזה עשה אז יהייתי שוברת לעצמי את המתנות.
שנים חשבתי שזה נובע רק מכעס ו"נקמה" על האדם שפגע בי
אבל זה בכלל קשור לנקודה אחרת - אני מאמינה שמגיע לי עונש, אז כל מתנה שאני מקבלת נהרסת ברגע שאותו אדם יוצא מהחיים שלי.
הרי עשיתי משהו כל כך נוראי בשביל שהוא ייצא, לא?
אז כבר לא מגיע לי מה שהוא הביא לי (נכון לכל המגדרים)
ואני נלחמת עם עצמי - זה רק עונש עצמי? נקמה? משהו אחר שאני לא רואה?
ואני לא יודעת כבר, אני לא מבינה כבר.
גם לגבי ההודעה ששלחתי לא' באמצעות לוקי (פחות או יותר הכתבתי ללוקי או שלחתי לו ניסוח, הוא שינה אותו למשהו חריף יותר ואני עידנתי אותו)
זאת היתה נקמה? זה היה מקום שרציתי שיראה כמה כואב לי?
הרי אם רציתי לנקום אז למה לא שלחתי גם לה? היא הכאיבה לי בטירוף גם.
אבל שלחתי רק לו אז מה זה אומר?
אני לא יודעת.
אני רק יודעת שאתמול נשברתי בבכי, אחרי כל ארבעת החודשים האחרונים.
בכי נקי כזה
בכי של - אני מבינה, אני מעכלת, כואב לי, אני מתאבלת.
גם בכי על מה שהיה עם א'
גם בכי על מה שהיה איתה
גם בכי על מה שקרה עם הערפד (ששם היה משהו אחד ששברתי מתוך נקמה של להכאיב לו על משהו שהוא קנה לי ואמר שאני מהמעגל הכי קרוב אליו ואז הוא ניתק קשר - בהתחלה עם כולם, אחר כך רק איתי ועם עוד מישהי, ניתוק סופי)
גם בכי על מה שהיה במשחק תפקידים
בכי על א/נשים שנעשו, א/נשים שעזבו.
במהלך החיים יצא לי לקרוא לא/נשים "משפחה חלופית"
כמעט כל פעם זה התפוצץ לי בפנים (חוץ מאיזה חמישה א/נשים וזה המון!!! זה שיש לי בכלל 1 זה המון, אז 5?)
אבל אז היה הערפד שאמרתי לו שאני סומכת עליו בעיניים עצומות והיו דברים שהיה לי קשה להאמין בהם (גם אם היינו קרובים והוא ליווה אותי בחופה) וכל פעם הוא היה אומר לי - "אמרת שאת סומכת עלי בעיניים עצומות, לא?" ו"אל לשווי אותי לאנשים אחרים" אחרי שאני אומרת לו שגם אחרים הבטיחו ושברו את ההבטחה הזאת.
בזמנו, א', גם רצה שאני אסמוך עליו "איך את יכולה להיות עם מישהו שאת לא סומכת עליו"
אמרתי לו ששברו את זה יותר מידי פעמים, שאני לא יכולה שוב לסמוך שלא יעזבו אותי, שלא ינטשו אותי, שלא יוותרו עלי.
כמה ימים לפני שנפרדנו, שמתי שיר מסויים בפייסבוק שגם מדבר על זה שקל לוותר על מישהי.
הוא שלח לי שהוא לא יוותר עלי.
ואז הוא ויותר
גם על הזוגיות, גם על החברות, גם על כל מה שיכולנו לעשות - בתור זוג, בתור חברים.
הוא ויתר עלי.
הוא עזב אותי.
בסופו של יום, הוא הפר את ההבטחות שלו.
.
עכשיו יש את הגורה וכל מיני א/נשים, כשהלכנו לישון - ירדו לי דמעות ואמרתי לגורה - איך אני יכולה להאמין שאתם משפחה? אתם אומרים במדוייק את מה שהערפד וא' אמרו.
אני לא מסוגלת להאמין בזה יותר.
היא אמרה לי, שהיא לא צריכה שאני אאמין אלא רק לתת להם להשאר
כואב לי
כואב לי שאני לא יכולה להאמין להם
שאני לא יכולה לסמוך כבר כמעט על אף אחד שלא יוותרו עלי או יעזבו אותי.
אפילו לא על לוקי (ואני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי ויותר)
קל לעזוב אותי, קל לנטוש אותי, קל לוותר עלי.
.
צחקתי איתה שבסוף שאני אבוא אליה גם בלי אזהרה, היא לא ענתה לי וחשבתי שפגעתי בה, היא באה הביאה לי מפתח לדירה שלה.
חשבתי שהיא צוחקת, קראתי לה משוגעת ושנראה לה ושברור שאני לא אעשה את זה.
אבל מסתבר שהיא סומכת עלי עד כדי כך, בכלום זמן שאנחנו מכירות, בשביל לתת לי מפתח לבית שלה.
אז למה אני עדיין לא מאמינה?
