כתבתי את הפוסט הקודם אחרי שהתחברתי כל כך לשיר ורציתי להשאיר אותו טהור כמו שהוא כי הוא מתחבר לכל החלקים שישנם בתוכי
.
מסתבר שלאבא שלי יש קורונה, אמא שלי סיפרה לי וישר שאלתי מה שלומו ואיך הוא, אמא אמרה שלפי מה שהיא יודעת הוא בסדר אז שאלתי אותה איך בגלל כל הסרטן שהיה לו אז היא אמרה שהיא כבר לא יודעת מה האמת לגבי הסרטן, היא פשוט שמעה מאחי שיש לאבא שלי קורונה.
עכשיו קיבלתי כאפה מנטאלית מעצמי - אני כל היום מתעסקת עם עניין הנקמה, להבין אצלי איפה זה נוגע.
וקלטתי שהתגובה הראשונה לאמא שלי כלפי אבא שלי היתה "מה שלומו?"
ולא תגובה של: מגיע לו, הלוואי וימות, שיסבול, מצויין...
אני זוכרת את עצמי בימים מסויימים מאחלת את זה בשביל להוציא את הרעל החוצה אבל ברגע שהמציאות דופקת לי על הפנים אני לא מסוגלת ללכת למקום הזה.
אני כן שונאת אותו
האם אני רוצה שהוא ימות? יש ימים שכן
האם כשמספרים לי שהוא חולה במשהו מסוכן ואני מאמינה לזה אני רוצה שהוא ימות? לא
ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה בראש שלי, כי מזל טוב פניקס, האסימון ירד לך לפני חמש דקות.
לעזאזל, פשוט לעזאזל
.
על הדרך אמא שלי סיפרה לי שבאחת העיניים שלה היא פתאום רואה פס אדום ושהיא ניסתה לקבוע תור לרופא עיניים אבל יש רק ב - 8.8
צרחתי עליה, שזה דחוף, שהיא הורסת את העיין והיא כזה: "אבל אמרו לי שזה לא דחוף"
תגידי לי, מה נסגר איתך???
מחר היא הולכת לרופא משפחה בשביל לקבל תוצאות של בדיקות דם כי היא כבר לא עשתה שנתיים והיא אמורה להיות במעקב בגלל הכדורים שהיא לוקחת וגם בגלל שהיא במצב של טרום סכרת
איימתי עליה שאם היא לא תאמר לרופא לגבי העיין ותאמר לו שהיא רוצה הפניה דחופה אז אני פשוט לא אענה לה יותר
ואז התחלתי לעבור איתה שוב על כל הדברים הרפואיים שהיא צריכה לעשות
כי אני יודעת שעם כל זה שאחי מבקר אותה, רק אני יכולה להיות כמו רס"רית ולגרום לה לעשות דברים שאמורים לשמור עליה.
חייבתי אותה לעדכן אותי בתוצאות בדיקות הדם ואם יש לה סכרת אני הולכת להכריח אותה לשנות הרגלי אכילה, גם אם אני אצטרך לנסוע אליה ולצרוח עליה.
(העיר שבה גדלתי, אני הולכת להנות מהפלאשבקים)
אני כועסת על הכל
אני כועסת על עצמי
לפעמים אני לא מבינה, מי אני ואיך אני קיימת.