הלוחמת עדיין מאמינה במשפחה הזאת
הרבה זמן שלה ולי לא היו ריבים אבל שם זה דווקא קורה
אני כבר איבדתי אמון במשפחה הזאת, אני ידעתי שזה איך דברים יהיו ונתתי לעצמי בטיפשותי להאמין במשפחה הזאת.
היחיד שאני מאמינה בו בצורה עיוורת זה הצבוע
כנות ותקשורת - זה דבר שאני דורשת במערכות יחסים שלי באשר הן.
אז כן, יש כמה יצורים/ות שעדיין נחשבים/ות למשפחה בגלל שהם/ן הוכיחו את עצמם/ן מספיק פעמים אבל אני לא סומכת עליהם/ן בעיניים עצומות
ויש את אלה שנתתי לעצמי בטיפשותי להחשיב למשפחה אבל הם/ן לא
לא באמת.
אני לא יכולה להרשות לעצמי את מה שקרה לפני חודש
את המצב שהייתי בו, את המצב שכולנו היינו בו
ומי שבא לראות אותי, לתמוך בי (מעבר לתמיכה של לוקי באותו הרגע שזה ממש לא דבר מובן מאליו ושאני מאוד מעריכה) זה השועל.
למרות שגם איתו ניתקתי את הקשר בתוך ההתקף שהיה לי, שנכשלתי לשלוט במעשים שלי
אבל הוא נלחם עלי, הוא שם את עצמו בצד לחלוטין ובא אלי
למרות שהוא אלרגי לחתולים ולי יש שניים
הוא בא והיה איתי
אני לא אשכח איך אני קרסתי על הרצפה ובכיתי, את כל הנשמה שלי הוצאתי בבכי
והוא לקח אותי אליו, נסענו ביחד במונית לבית שלו (מונית שלוקי שילם עליה ושוב, אני כל כך אוהבת את בעלי שכן היה שם בשבילי בנקודה הזאת)
והוא טיפל בי
זאת היתה הפעם האחרונה שישנתי כמו שצריך, שהיתה לי באמת שינה טובה
ישנתי לכמה שעות אצלו לפני שחזרתי לדירה שלוקי ואני גרים בה.
הוא היחיד שהרוויח את האמון שלי בצורה עיוורת
הוא היחיד שאני יודעת שאני יכולה להיות מולו הכי אני, בלי שום סינון, בלי שום רתיעה.
הוא יגיד לי תמיד את האמת בפנים, גם אם זה הכי כואב והוא יתקשר את זה איתי בצורה הכי טובה
גם אם אנחנו דורכים על טריגרים אחד של השנייה, אנחנו באותו הרגע מצליחים לעבור את זה
אחד מאיתנו מזיז את עצמו לקצת הצידה ונותן מקום לשני
הוא שווה יותר מכל דבר אחר בחיים האלה ואין משהו שאני לא אעשה בשבילו.
הוא שלי ואני שלו.