כיביתי את עצמי
התקופה האחרונה היתה יותר מידי, פשוט יותר מידי.
אני מרגישה שיש לי רק את הקובן (וזה הרבה מאוד כמובן) שאני יכולה ליפול לתוכו
השבוע יש מסיבת יום הולדת למישהי שאני אוהבת (במיוחד את בעלה ששמור לו מקום בתוך הלב שלי) ואני פשוט לא מסוגלת ללכת, כל מה שקורה... אני טובעת, אני מרגישה את זה.
הייתי אמורה להיות אצל השועל אבל הוא לא מרגיש טוב אז במקום זה אני נוסעת לחמותי מחר ואני אהיה אצלה כל הסוף שבוע
הגב שלי הורג אותי, הדיכאון מחריף ואני מרגישה איך הקשר עם לוקי נהיה רופף יותר.
וגם למרות שההוא לא הפך לרוח רפאים בסוף (ואני מודה על זה) אני עדיין מרגישה שזה גם נהיה רופף יותר, כאילו יש נזק קבוע מאותו ריב
ואולי הנזק תמיד היה קיים?
הלוחמת משתוללת, היא מרגישה שדברים היו יכולים להיות אחרת
כמה שקרים היו באותה תקופה
ומחר יש את הטיפול ואני לא מחכה לו, אני פשוט עייפה מידי, מותשת מידי.
אתמול הצבוע כתב שלהתמודד תמיד יהיה אוברוולמינג אצלי כי היה לנו חרא של חיים, אובייקטיבית.
יש משהו בזה אבל זאת גם אמת שהיא עצובה
האם עדיין שווה לנו באמת להילחם? אין לי תשובה לזה
אני מרגישה ששום דבר לא יציב חוץ מהקובן, הכל מתערער, הכל מתמוטט כמו מגדל קלפים ואני רק מתעייפת יותר ויותר.
אני לא יודעת כבר, אני לא יודעת כלום.
אולי הפניקס היא זאת שצריכה להנהיג באופן קבוע כי היחידה שממשיכה לעשות החלטות חכמות.
