התייעצתי עם הקובן לגבי מה שקרה, ביקשתי את התמיכה שלהם
כמו תמיד, קיבלתי אותה
אותה ואת האמת
מה שכן, הניסיון הזה לימד אותי, לא לשלוח תמונות "ערומות" של העיניים שלי מהר מידי
זה מכניס אותי, את כולנו, למקום המאוד מתמסר ואז כשנוצרת סיטואציה כזאת אני נפגעת בעוצמה הרבה יותר גבוהה
.
הוא דיבר איתי פעמיים
פעם אחת כשהוא היה במשרד וסירב להסכים איתי שאני מטומטמת (האמת שהוא בעיקר ירד על הבחור ועלי בכלל לא, מה שכן קצת מפתיע)
והוא הצליח להרגיע אותי טיפה
אחר כך פגישות עם מתאמת הטיפול והמלווה התעסוקתית
ואז שיחה נוספת איתו, בדרך שלו מהעבודה
"אני מרגישה חרא"
"אז לכי לשירותים"
אני צוחקת
"אני מניאק אם זאת לא הפעם הראשונה שאת צוחקת היום"
אמרתי לו שזאת הפעם השנייה ושהוא אכן מניאק בכל מקרה
על זה הסכמנו
היה לי טוב לדבר איתו
.
אני ממש מותשת, לבכות זה דבר מעייף
אבל זה כן חשוב
גם אם הסיבה לא שווה את זה