לוקי אוהב את הבראטית שבי אז ההתמודדות שלו מולי היא שונה
אבל ההוא? הוא פשוט הוציא ממני את ההתמסרות הכי טהורה, רצון כזה של "אני לא רוצה להיות בראטית מולך"
זה תמיד ידהים אותי איך הוא הצליח לעבור את החומות, ההגנות והיכולת שלי לא לשתוק וכן לעצבן (טוב, האחרון כן נשאר)
אולי כי הוא לא ראה בי כאתגר, אולי כי הוא לא פחד ממני, אולי כי הוא ידע לראות אותי ולהבין אותי, אולי כי רצה להשפיל ולהכאיב אבל בו זמנית להעצים, אולי כי עליו באמת סמכתי כי הוא הוכיח שלא משקר או ישקר לי, אולי כי הרגשתי שהוא מסוגל להתמודד איתי ובוחר לעשות את זה, אולי כי גם אם אני מסובכת ומורכבת הוא בחר להיות שם, אולי כי הוא אהב את האפלה שלי
גם אם אני קשה
גם אם אני מעצבנת
גם אם אני מעייפת
גם אם זה "אנחנו" ולא רק "אני"
הוא זה שממש מכיר בדרואיד, כשהוא כותב אלינו ברבים אז הוא רושם למשל: "אתם.ן"
אני לא חושבת שאני אכיר בעולם הבדס"מי אף אחד שיצליח להתמודד איתי ולעורר בי את הרצון של רק להיכנע לו.
אני מתגעגעת לתחושה הזאת מולו.
