הבוקר הזה אני מוצפת.
בקושי ישנתי הלילות האחרונים וזה מתחיל להשפיע עלי.
הלב שלי כואב שוב.
אני על סף דמעות הבוקר הזה.
אני כל כך מנסה להאבק, להשתנות, להתפתח ולהיות אופטימית אבל היום בא לי בעיקר להכנס לתנוחת עובר ולבכות את הנשמה שלי.
הצד החיובי?
לפחות הפעם יש לי את העבודה ללכת אליה ולהשכיח מעצמי דברים ופשוט להכנס למוד עבודה.
אתמול התכתבתי עם ההוא שמצוי עם האחרים בלב שלי.
אמרתי שאנע לא אכנס לרגשות שלי אבל אתמול אחרי שהוא כתב בצחוק על זה שהציצים שלי מושלמים אז אני כתבתי שרוב הדברים אצלי צריכים תיקון או החלפה, בעיקר המוח והלב.
כתבתי שהאיברים היחידים שלא צריכים זה העיניים והכתפיים שלי ואולי גם השיער אבל שהשיער צריך להיות שחור.
אני מניחה ששייה אחרי שכתבתי את זה הבנתי שאני לר צוחקת ומתכוונת לזה ברצינות.
וזה טלטל אותי.
לפעמים השנאה שלי כלפי עצמי, חוסר החמלה שלי כלפי עצמי מכים בי מחדש.
בנימה החיובית, אם דברים יעבדו כמו שצריך היום אז הוא והיא סוף סוף ידברו ויתחילו קשר קבוע כמו שצריך להיות.
זה כואב לי ברמה מסויימת אבל זה מחיר קטן לעומת האושר של שניהם.
אני מותשת ובאמת רוצה לבכות ושלחרר הכל.
הבוקר אני פשוט לא רוצה לאהוב יותר או להאמין יותר.
הבוקר זה רק להיות.
מחר זה יעבור.
מחר.
