הייתי בת 8 כשהבנתי דברים, כשפעחלתי מתוך השרדות, כשבחרתי במודע להיות זאת שמגנה.
הייתי רק ילדה
בסך הכל ילדה.
אנה, דאגת להגן על כולם
אבל לא דאגת להגן עלי.
הייתי ילדה.
ילדה
ילדה
ילדה.
לא הבנתי את זה
לא הצלחתי להבין
ידעתי רק שאני חייבת להגן על אמא שלי
ידעתי שאבא שלי חייב להפוך בעיניים שלי לאוייב
שאני חייבת להיות זאבה
לנשוך בלי רחמים, לתקוף בכל החוזק שהיה קיים בי
להיות ערפדית
לתקוף בצורה חדה וחסרת רחמים
הייתי ילדה.
איך זה הגיוני?
אם לא הייתי אשמה
אם לא הייתי שבורה
אם זה לא הגיע לי
אם לא הזמנתי את זה
אם לא הייתי "ילדה רעה"
אז למה?
למה לעזאזל זה קרה לי?
מה עשיתי בשביל שזה יגיע לי?
איך הפכתי להיות המגן האנושי של אמא שלי מפני התקפות של אבא שלי?
הזכרונות רודפים אותי.
כל מכה של חגורה
כל ספירה של 1, 2, 2 ורבע, 2 וחצי, 2 ושלושת רבעי, *בום*
איך אמא שלי נתנה לי להיות במקום הזה בכלל?
להגן עליה במחיר של הנשמה שלי.
לשכב איתו במיטה, להרגיש את הרגל שלו עלי, לדעת שמשהו לא בסדר
להריח את ריח האלכוהול, להריח ריח של גירוי מיני
ל-ד-ע-ת
זה לא תקין.
לבכות בשקט בשביל לא להעיר אותו
לדעת שזה מה שהיה מרגיע אותו באותם ימי שבת.
למה?
הייתי ילדה.
אלוהים, הייתי ילדה.
איפה היתה ההגנה שלי?
כן, היום כל החלקים שלי מגנים עלי
אבל אז הם לא היו קיימים
הלוחמת לא היתה קיימת
ורוג היתה רק דמות בסדרה מצויירת שאהבתי
איפה היתה ההגנה שלי?
איך כולם נתנו לי להגן עליה?
איך כשהוא רצה להעניש אותי ולשבור לי משהו שאני אוהבת וכשראיתי שהוא הלך לדיסקים של אמא שלי, הלכתי לדבר הראשון שלי שראיתי - צלחת יפייפיה שהכינו לי חברות כמתנה לבת המצווה שלי
ניפצתי אותה על הרצפה
יום למחרת, כשהוא הלך לבית הכנסת, ביליתי בלמצוא את השברים של הצלחת ובלהדביק אותה.
הצלחת עדיין קיימת, בבית של אמא
תזכורת איומה לצלקות שלי
תזכורת לכך שאני חפץ מקולקל, מוצר פגום.
הייתי בת שמונה כשהתחלתי להבין, כשהתחלתי להגן
וזה היה עד גיל 16
ואני השתכללתי.
בהתחלה הייתי מגנה באגרופים, בנשיכות
הייתי גורמת לו לדמם
והוא היה מסתובב בבית, מראה לאחים שלי את הסימנים ומאיים עלי ש"הלך עלי" אם זה לא יעלם עד שהוא ילך לבית הכנסת
בהמשך, הייתי משפילה אותו
הייתי משתמשת בלשון החדה שלי ככלי נשק
גורמת לו לאבד את זה
נקמה מתוקה על מה שהוא עשה
"של מי את?"
הוא היה שואל אותי
ואני הייתי עונה "של אבא ושל אמא"
והוא היה מתעצבן
ומנשק אותי בפה או שבחלק מהפעמים הוא היה מעיף אותי ממנו.
איך לא ראינו אז שזה לא תקין?
שזה לא בסדר?
איך כל מי שהיה שם לא עשה כלום?
איך האדם היחיד שהציל אותי בסוף היתה החברה הכי טובה שלי? היא ואמא שלה?
איך השכנים לא עשו כלום?
איך המורים בבית הספר לא עשו כלום?
הם ידעו
כולם ידעו
למה אף אחד לא הגן עלי?
ולמה אני הגנתי על כולם חוץ מעל עצמי?
אנה, למה הגנת על כולם ולא עלי?
גפ אני הייתי ראוייה להגנה
זה לא הגיע לי
אלוהים
כל כך הרבה זכרונות, פלאשבקים של אירועים
כל כך הרבה כאב
כמה כאב
אני לא נושמת מרוב כאב
ואחרי כל ההגנה הזו כל אחד מהם עוד העיז להאשים אותי בניסיון התאבדות.
מה נסגר איתם?
אם הייתי כל כך נוראית
למה הם הביאו אותי לעולם הזה?
למה?
למה?
אני לא מבינה כבר למה?
קו ההגנה שלי של האשמה עצמית בנושא הזה נשבר
ואני לא יודעת איך להתמודד עם כל הכאב הזה
עם כל הזעם הזה
למה עלי לא הגנו?
למה אותי נטשו?
למה?
מה בי הוא כל כך רע?
הייתי ילדה
ילדה.
נגעתי פה בפוסט בשברירי זיכרון, בכל כך מעט דברים שיושבים, שמכאיבים, שלוקחים ממני את היכולת לנשום.
יש עוד כל כך הרבה
אבל כואב לי כרגע
אני כבר לא יכולה לכתוב
אני צריכה לקום
ללכת
Where are the heroes
In my time of need
Is my cry not loud enough
Or have they gone all numb
They just stand and stare
Out of the rain
Thinking but not acting
That they're not to blame
Falling and crawling
A fight to stand up
Memory still haunts me
In the dead of night
Over and over
I felt so small
But one day I'll be stronger
And you better watch out
I will overcome
Your violence their silence
Although,
It can't be undone
I will overcome
Knowing that I'm not the only one
I will overcome
It's the only way to carry on
Where are the saviours
Afraid of the toll
Sorry do my nine inch nails
Slash your soul
Such heroes
Throwing stones
Straight at the one
Who is standing alone
Twisting and turning
It's always the same
Truth is never honest
When you're to blame
Pushing and pulling
Never give in
One day I wish
You'll see you're not so beautiful within
I will overcome
Your violence your silence
Although,
It can't be undone
I will overcome
Knowing that I'm not the only one
I will overcome
It's the only way to carry on
Run and run
Run and run
I will overcome
Their violence your silence
Although,
It can't be undone
I will overcome
Knowing that I'm not the only one
I will overcome
It's the only way to carry on
I will overcome
