השבוע היה טיפול DBT קשה.
מה זה אומר?
יש לי הפרעת אישיות גבולית והטיפול הזה אמור לתת כלים להתמודדות עם ויסות רגשי גרוע ביותר.
אבל כמו כל תהליך שהוא חשוב וטוב לטווח הארוך, הוא מתחיל בלהפיל אותך לקרשים בצורה מאוד מאוד מאוד כואבת.
מעבר לעובדה שלפי תאוריה מסויימת יש מרכיב גנטי בהפרעה הזו, יש גם את העניין של: "זה קרה כי ההורים שלכם לא ידעו להכיר ברגשות שלכם ולתת שם לכל רגש כשהייתם ילדים" ואז היה "אה כן, זה לא אשמתכם. בכלל."
התגובה הראשונה שלי למדריכה היתה: "אני לא יכולה להאמין לזה, אני מצטערת"
היא הגיבה ב"אנחנו לא מסיימים את המפגש היום לפני שאת מבינה שזה לא באמת באשמתך"
כל המפגש הזה השאיר אותי מעורערת לרמות שאני לא יכולה לתאר או להסביר או אפילו לעכל עדיין.
אני רק יודעת שאני כואבת ברמות כל כך גבוהות ושאני במערבולת רגשות שקשה לי לצאת ממנה.
להבין שאני לא סתם "מלודרמטית", שזה לא סתם "לנפח דברים", זה לא "עושה מכל עניין פיל", להבין שאני לא "דיווה", להבין שאני לא "דרמה קווין".
הכל כל כך כואב כרגע, כל הציטוטים שרשמתי מכאיבים לי כרגע כמו סכינים
אני לא מסוגלת כרגע להבין מה אני מרגישה או לתת לזה שם ובמפגש הבנתי עד כמה זה בעייתי ועד כמה זה חלק מההפרעה עצמה.
אז אני מרגישה כמו תינוק שכרגע מנסה ללמוד איך ללכת
למה?
כי זה אמור להיות בבסיס שלי, אני אמורה להבין את זה, אני אמורה לדעת את הדברים האלה.
ולהבין שזה משהו נוסף שאני אמורה להאשים את ההורים שלי בו זה פשוט הרגשה חרא.
אני לא מצליחה עדיין לא להאשים את עצמי אבל התוספת הזו של להאשים אותם???
הלוואי ויכולתי לומר שזה עוזר או משחרר איכשהו
זה לא.
זה מרגיש לי כמו בריחה מאחריות מצד אחד ואז המון האשמה עצמית על זה שאני מעיזה לעשות את זה והמון כעס וכאב כי חלק בי כן מסכים עם זה שזה גם באשמתם.
למה אני כותבת את זה כאן?
כי אני צריכה לשפוך, כי אני צריכה להוציא, כי כרגע אני לא מסוגלת כמעט בכלל לנהל שיחות פרטיות עם חברים ולהסביר להם מה עובר עלי בשבועות האחרונים
אני רק יודעת שאני מרגישה כרגע שאני טובעת
ושכואב לי
פשוט כואב לי.
*תגובות שיפוטיות או לא תומכות ימחקו. אין לי סבלנות היום לזלזול במקום שלי ולראשונה אני מוכנה לאיים בכלי הזה של למחוק.
לפני 8 שנים. 26 במרץ 2016 בשעה 15:45
