אז הרבה השתנה אצלי
עברתי דירה ואני עכשיו הרבה יותר "מוגנת" ממה שהייתי קודם.
המעבר עצמו היה נהדר תודות לכמה אנשים מיוחדים.
אני מתקדמת לאט לאט בעבודה, במשכרות האחרונה אפילו קיבלתי בונוס גבוה בלי עיין הרע :)
אבל אני מניחה ששום דבר לא הכין אותי להתמוטטות של שלשום.
אחרי ערב גיבוש מוצלח ביותר, כנראה שאכלתי משהו לא טוב:
מחצות עד חמש בבוקר הקאתי את נשמתי
כמו עקשנית סירבתי להתקשר לאנשים ולהטריד אותם
מזלי שסיירן שלחה לי הודעה ושכנעה אותי להתקשר למוקד חירום.
משם שלחו אותי לבית חולים וכשהגעתי לבית החולים כבר קרסתי על הרצפה.
חיברו אותי לאינפוזיה (פעמיים) ונתנו לי טיפול, מסתבר שהיתה גם התייבשות חריפה כי לא שתיתי שום דבר בזמן שהקאתי.
כשחזרתי אתמול הביתה, פשוט נחתתי אצל החבר הכי טוב (ההולק) וישנתי אצלו באיזור ה - 24 שעות לסירוגין.
שינה מתוקה כזו, בלי חלומות.
הוא התאמץ, הלך וקנה לי תרופות, הכריח אותי לשתות (בינו לבין התזכורות של הזמרת באמת שלא היתה לי ברירה אלא לשתות)ץ
קנה לי שתי בובות וכרטיס ברכה "לחברה הכי טובה".
אני חושבת שהוא באמת נבהל, גם אם הוא לא יודה בזה.
והיום נשארתי גם לנוח בבית (הוא הכריח אותי לאכול משהו, לשתות ולקחת כדורים ועכשיו אני בדירה שלי, לא זזה יותר מידי)
כנראה שהגוף שלי היה צריך את הקריסה הזו
והזמרת צדקה בקטע הזה.
באמת שהייתי על סף קריסה ופשוט התעלמתי מהסימנים.
שבוע הבא זה שבוע חדש שבו אני חוזרת עם כוחות חדשים לעבודה וזה יהיה בסדר
זה בסוף יהיה בסדר.
אני לאט לאט בונה את עצמי
מה שבטוח, לראשונה, זה מרגיש בית
באמת באמת בית.
על הדלת של החדר תלויים ברכות יקרות שקיבלתי
מעל המיטה שלי תלוי הציור של גמביט, אותו הסולמייט שלי הביא לי
ועל קיר אחר מודבק ציור נוסף של גמביט, אותו קרן האור של חיי הכינה לי.
ולמרות כל החרא של התקופה האחרונה, אני במצב טוב.
וכמו כל תהליך בניה - זו פשוט ההתחלה שקשה ועוד מעט קוצרים את הפירות הכל כך מתוקים.
