והזמן עובר לו והגיע יום חמישי (שהיה) ויצא לי ללוות את החבר הכי טוב שלי, אדם שהוא כמו אח עבורי, לאורך כל היום בחתונה שלו
וגם היה לי הכבוד של להיות בחופה שלו (אחרי שהוא ביקש זאת ואחרי שאני הולכת לחופה בחצי התנצלות למשפחה שלו ומקבלת תגובה של "ברור שתהיי כאן")
יש לי המון רגשות מעורבים.
אחרי הכל, זה אדם שהייתי בשלב מסויים בחיים מאוהבת בו אבל אני מודה שהרגש הזה הפך להיות רגש טהור של אהבת משפחה.
סוג של "האח שתמיד רציתי וייחלתי לעצמי"
אז איך היום התחיל?
למזלי בורכתי באדון מדהים ומכיל שהצליח לארגן שיהיה לנו בית שבו ההולק יוכל להתארגן בשקט ובנוחות
כמובן שהנהגת שלו לאותו ערב (חברה ממש ממש ממש ממש טובה שלו) הצטרפה גם.
משם הלכנו לאכול משהו ואז הצטרפנו למלון שבו שהתה כלתו המדהימה (האמת שככל שיוצא לי להכיר אותה יותר ויותר ככה היא מרשימה יותר ויותר, יש לה לב מאוד מיוחד וחוכמה מאוד נדירה)
היא כמובן היתה בלחץ מהחתונה (כמו כמעט כל כלה שיצא לי להכיר) וזה השלב שבו פשוט לקחתי על עצמי כל מיני משימות (תוך כדי שאני מבקשת מהאדון שלי עזרה גם)
עד השלב של החופה אני רצתי ברחבי האולם או מהמלון לאולם ולהיפך (המלון היה באותו מקום) תוך כדי שאהוב לבי מנסה לתת לי הוראות של לשבת ולנוח (בלי יותר מידי הצלחה, אני כמו הארנב של אנייג'ייזר לפעמים)
ואז היה את החופה ויכולתי להרגע קצת (ולבכות כי זה היה סופר מרגש ומיוחד וגם גיקי)
ואחרי כל זה היו פשוט כמה שעות טהורות של בילוי עם אנשים טובים שחוגגים את האושר ואת האיחוד של ההולק עם בת זוגתו
כמובן שיום לאחר מכן לא יכולתי להזיז את הרגל כל כך... אבל זה היה שווה את זה לחלוטין.
האושר שלהם פשוט שווה את זה
והם כמובן אסירי תודה וזה רק יצר תחושה של אסירת תודה מהצד שלי שבכלל היה לי את הכבוד והעונג של להיות חלק מזה
ו... זהו, אני מניחה :)
בעיקר מאוד שלווה ומאוד מאושרת לראות את אחד האנשים שהכי יקרים לי כל כך מאושר
הגיע הזמן!
(אה כן, אשתו כבר הודיעה לי שהם הולכים ללוות אותי ביום של החתונה של לוקי ושלי, אני כמובן אמרתי לה שזה ברור ושאני אשמח שהם יהיו שם לאורך אותו יום)
