כשאני לא בדכאון אז יש פתאום מלא דברים שאני רוצה לעשות
מקומות שאני רוצה להתנדב
מקומות שאני רוצה לעבוד בהם
דברים שאני רוצה לחוות ולעשות
קבוצות שאני רוצה להיות בהם
ואז אני רצה ואני שוכחת.
אני שוכחת שאחרי כמה ימים אני שוב נופלת.
ושכרגע לפחות הקרב שלי הוא אחר וממוקד יותר.
שכרגע אני לא יכולה לקחת על עצמי עוד "משימה"
זה נשמע כל כך מטופש אבל זה לא.
אז אני מכריחה את עצמי ללמוד לעצור, לנוח, לחוות את הימים הטובים על מנת שיהיה לי כח להלחם בימים הפחות טובים
הדכאון הזה לא פשוט לי, הוא משאיר אותי ריקה מאוד לפעמים, משאיר תחושה של "אני עול", "למה אני כאן?", "הלוואי ולא הייתי נולדת"
ואני צריכה להזכיר לעצמי בכל פעם שזה פשוט עוד גל ושזה המוח שלי מעוות את הדברים שוב ומשקר לי.
אז כרגע אני עושה את המקסימום גם אם זה נראה לי מעט
ולמזלי יש לי אנשים אוהבים מסביבי שמזכירים לי בכל יום שזה לא מעט בכלל ושהם אוהבים אותי וגאים בי כל כך.
