התקופה האחרונה מרגישה בדיוק ככה.
את המשפט הזה, "שני צעדים קדימה וצעד אחד לאחור" חבר יקר ואהוב תמיד אומר לי.
והוא צודק, הוא תמיד צודק בזה.
מהרגע שהוא לימד אותי את השיעור הכל כך חשוב הזה - אין יום שאני לא מזכירה לעצמי את זה.
בימים הטובים שלי ובימים החשוכים שלי.
לאחרונה יש לי הרבה ימים חשוכים.
גלי הדכאון שלי גוברים, אני חולה בברונכיטיס חודש והגוף שלי מסרב להחלים כמו שצריך מהדבר הארור הזה.
בהתחלה הקשבתי להוראות הרופא ולקחתי ימי מחלה כמו שהוא אמר אבל כשחזרתי לעבודה המחלה פשוט החריפה.
בשבוע שעבר, אחרי יום עבודה (ואני עובדת בחצי משרה), פשוט קרסתי באוטובוס בעקבות התקף של חוסר נשימה והיו צריכים לפנות אותי עם אמבולנס.
האבחון: ברונכיטיס.
יופי, ממש חידשתם לי.
שלושה שבועות שאני כבר על אנטיביוטיקות וסטיראודים ובשבוע האחרון הוספנו לזה גם ארבע אינהלציות ביום (קנינו מכשיר אינהלציה).
וזה מרגיש שחזרתי לאחור, שאני "שוחקת" את עצמי.
יום אחרי שפינו אותי לבית החולים כבר חזרתי לעבודה כאילו לא קרה כלום.
הבוסית שלי כמובן העיפה אותי הביתה וזה סוף סוף עשה לי את השוק למערכת של: "הלו מפגרת, תנוחי" ולקחתי, שוב, כמה ימי מחלה.
והבוסית שלי מדהימה, באמת מדהימה.
היא תומכת ומכילה מצד אחד ומרעיפה מחמאות מהצד השני.
היום, כשחזרתי והשלמתי פערים היא לא הפסיקה לומר שזה טוב שחזרתי ושאני עוזרת לה מלא.
ועדיין, עדיין, עדיין, עדיין... הקולות הארורים האלה בראש.
"עצלנית", "את עושה את עצמך", "יכולת לחזור כבר אתמול לעבוד", "טיפשה".
כל כך קל לי להפגין חמלה כלפי אחרים וכל כך קשה לי להפגין אותה כלפי עצמי.
והתקדמתי בצעדים ענקיים בשנה האחרונה, בכל כך הרבה דברים ושיניתי המון דפוסים הרסניים שלי ועדיין... עדיין יש עוד הרבה עבודה.
"שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה" - כמה שזה נכון.
אני גם רוצה לכתוב על אבא שלי ועל התגובה שלו לחתונה שלי אבל זה כבר יהיה לפוסט אחר.
