לקח לי זמן.
הרבה זמן להגיע למקום שבו אני יכולה לומר "אבא שלי הוא חרא של בנאדם"
יש לו סרטן.
זאת כבר הפעם השביעית או השמינית בערך שהמחלה הזו תוקפת אותו והפעם אני כל כך אדישה לזה.
אני גם ככה תמיד שומעת סיפורים רק מאחי אבל אני פשוט אדישה.
זה מדהים שהשינוי בגישה שלי קרה שבוע לפני החתונה.
עד אז ניסיתי להיות בהכחשה מוחלטת.
זה לא שאני הייתי בקשר איתו (חוץ מחברות וירטואלית הזוייה בפייסבוק) בשנה וחצי האחרונה וזה שלא שבאופן כללי הוא היה מעורב בחיים שלי מאז שההורים שלי התגרשו (ניתקנו קשר לסירוגין, כל פעם לכמה שנים).
אבל בכל פעם תמיד היו בי חלקים שהגנו עליו, שהאשימו אותי בכל הכאוס שהלך במשפחה שלי.
הסיפור שלי הוא לא סיפור כזה שונה מזה של הרבה אנשים - ילדה שגדלה בבית עם אלימות מצד אבא, בגיל 8 כבר התחלתי להגן על אמא שלי, בגיל 15 איימתי עליה שאו שהיא נותנת לי להתקשר לחברה הכי טובה שלי (שכבר ידעה שנים וגדלה איתי בתוך בכל הכאוס הזה לצערי) למשטרה או שאני בורחת מהבית (אחרי שהוא שבר לי את המשקפיים באגרוף שהוא נתן לי).
אז התקשרתי.
ואז היתה עובדת סוציאלית ובסוף לא הגשתי תלונה כי אמא התחננה.
ואז אחרי כמה חודשים הוא ביים ניסיון אובדני, האשים אותי בו ועזב את הבית.
אחרי זמן קצר ההורים שלי כבר היו גרושים.
אחרי עוד זמן קצר הוא התחתן שוב רק שעליה הוא לא מעיז להרים יד.
.
בתקופה שהם עדיין היו ביחד, אני זוכרת את עצמי מגנה על אמא שלי הרבה פעמים מהזעם שלו, מאובדן השליטה שלו.
אבל... יש בו גם יצר סאדיסטי קר ומחושב שלא נובע מאובדן שליטה.
הדרך שלו להעניש אותנו לפעמים היתה "יצירתית".
היתה פעם שהוא אמר לי לבחור חפץ בחדר שלי שהוא ישבור תוך כדי שהוא סופר לי עד שלוש. אני כבר ראיתי שהוא מכוון לדיסקים של אמא שלי שהיו במחבוא ופשוט לקחתי צלחת שחברות שלי הביאו לי במתנה (משהו שהן קישטו במיוחד בשבילי ליום הולדת 12) וניפצתי אותה על הרצפה.
זה סיפק אותו.
היתה את הפעם ההיא שהוא פשוט החליט שזה "כייף" לזרוק על אמא שלי קליפות של תפוזים בארוחת שבת.
כאילו, בבוקר הולכים לבית כנסת "כמו דתי טוב", בצהריים אוכלים וזורקים קליפות תפוזים על אנשים ומשפילים אותם ואז אחרי זה חוזרים שוב לבית הכנסת כי צריך להתפלל.
נו, היגיון בריא בסך הכל.
ויש כמובן את העניין של מה שהיה מרגיע אותו.
היה מרגיע אותו שאני אשן איתו במיטה בשבת בצהריים, לפני שהוא הולך לבית הכנסת שוב, ככה לשנת צהריים קלה.
כמה דפוק בנאדם צריך להיות?
ואני זוכרת ריח של ערק (כמה שאני שונאת ריח של ערק), אני זזוכרת נשיקות בפה ואני זוכרת את הרגל שלו על הרגל שלי.
יותר מזה אני לא זוכרת.
בפעם היחידה שאמא שלי ניסתה לצאת נגד זה היתה בתירוץ ש"היא כבר קיבלה מחזור, זה לא מתאים".
הוא בתגובה התחיל לבעוט בה ואני בתגובה התחננתי שיפסיק והלכתי לישון איתו.
.
אז מה התחלתי לומר? השינוי בגישה?
הרי האשמתי את עצמי.
וחשבתי שאת חלק מהדברים דמיינתי.
אז זהו, שלא.
קודם כל, החברה הכי טובה שלי זוכרת, הכל, היא היתה שם כשסיפרתי לה את הדברים בזמן אמת.
אבל מעבר לזה, שבוע לפני החתונה אמא שלי ב"תזמון כל כך מוצלח" התחילה לדבר איתי על העבר ואני ההתפרצות מסויימת יצאתי עליה על כל הדברים, כולל על הקטע של לישון איתו.
ומסתבר שלא דמיינתי את זה.
על הקטע של הנשיקות בפה היא הגיבה ב"אבל הוא היה עושה את זה כל הזמן" (אז זה הופך את זה להתקין? וואו, לא)
ואז בסופו של דבר היא הודתה שהוא "חרא של בנאדם על מה שהוא עשה לי".
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא אמרה את זה עליו בהקשר למה שהוא עשה לי.
לא לה
לא לאחים שלי
לי.
.
ואחרי כל זה, שאלתי אותה "אז למה רצית שאני אזמין אותו לחתונה שלי?"
היא לא ממש ידעה איך לענות על זה.
.
לגבי החתונה שלי - אז הוא ראה תמונות והוא ראה פוסט שפרסמתי לגבי אחי שהיה ושלח לי סרטון של הכניסה שלי לחופה.
אמא שלי "דאגה" לספר לי שאחי סיפר לה (וביקש שלא תספר לי) ש"אבא" שלי שאל אותו בתמונה אם הוא היה בחתונה.
אחי אמר לו שכן.
ואז הוא שאל אם אמא שלי היתה בחתונה
הוא אמר לו שכן
ואז הוא שאל למה לא רואים אותה בתמונות
ואז אחי אמר שבתמונות האלה לא רואים אותה אבל היא היתה
ואז אבא שלי אמר "זה מגעיל"
ואחי באופן מפתיע הגן על עלי ואמר שדווקא לא והחתונה היתה יפה.
ואז אבא שלי שאל (אני מניחה שבזלזול, לאור העובדה שהתחתנתי עם ג'נדרקוויר) אם אחי הלך גם לשבת-חתן.
וזה אבא שלי.
הוא לא השתנה בכלל והוא גם לא ישתנה.
אבל אני השתנתי, אין יותר מקום לדבר כזה בחיים שלי.
לאף אדם כזה אין מקום בחיים שלי לא משנה מה הקרבה שלו אלי.
וזה השיעור שאני למדתי שבוע לפני החתונה.
