אני במערבולת
שוב מערבולת
את 2019 סיימתי בעוצמה מסוימת עם הבטחה לעצמי שזהו, אני מתקדמת.
עם הטראומות אני סיימתי.... נכון?
נכון נכון נכון נכון?
לא.
לא שוב
למה שוב?
אני מסתכלת עליה, על החלק הזה שמקופל בתנוחת עובר על הרצפה וצורח מכאב
תדמיינו צעקה של באנשי
צעקה כזאת.
אבל זאת לא צעקה שנועדה להכאיב לאחרים אלא זו צעקה שעוד יותר קורעת את החלק הזה, קורעת אותו לגזרים... אותה... היא שוב מתרסקת הקטנה.
והלוחמת/סמוראית מנסה בכל כוחה להלחם שם, להגן להגן להגן להגן להגן להגן - היא צורחת בזעקת קרב, יודעת שיש כבר מיליון סכינים בגב שלה אבל היא חייבת עדיין לקום, להלחם.
ורוג, רוג עדיין איכשהו שואבת אנרגיה ממשהו, מכל דבר כדי לשרוד, חייבים לשרוד כדי לתפקד
והפניקס יודעת שהיא תצטרך בקרוב שוב לשרוף את עצמה למענן ואז להיוולד מחדש
המכשפה פשוט רוצה לשרוף את האנשים, הבניינים, העולם. שהכל ישרף, שהכל יושמד, הכל רע רע רע אז שהכל יושמד כבר.
והחלקים הנותרים שותקים, יודעים שהתפקיד שלהם יהיה לרפא
.
"הפוסטראומה מתעוררת, כנראה שאת נזכרת בדברים שהדחקת ועכשיו את מוכנה להתמודד איתם"
פאק דיס שיט.
העיקר בעבודה אני בתוך כל המערבולת הזאת מצליחה לתפקד ואפילו קיבלתי מענק "ראש גדול"
בריחה לתוך העבודה, העיקר לא לחשוב. אני מעולה בזה. יש לי כבר פאקינג דוקטורט בנושא.
רק שהפעם במקביל אני כן מתמודדת, כן בוחרת להסתכל לתוך השדים האלה בעיניים
אני אעבור גם את זה, גם את זה.
איך שרוג נראית כרגע
איך שהסמוראית נראית כרגע (כן, זאת פסיילוק אבל זה הכי קרוב לאיך שהלוחמת נראית, במיוחד כרגע)
