ושוב לצנוח לתיהום החשוכה הזאת.
אני בימים טובים יותר (הזוי לקרוא לימים האלה טובים יותר) בהשוואה למה שהיה בשבוע שעבר.
יש בי הרבה יותר זעם ורצון להשמיד, לשרוף, להרוס, להחריב, לצרוח.
המכשפה מקבלת את המקום שלה בקטע הזה
ואז כשזה נרגע, צפה לה תחושת הדכאון הנוראית הזאת - "אולי באמת עדיף להם בלעדי? אני גם ככה עול על כולם", "לא בא לי כלום, אין לי חשק לכלום, אני זומבית"
ועוד הרבה אפלה כזאת שעוטפת את החלק הקטן שבי.
החלק הזה משום מה שוקע לאיזה דכאון עמוק ואני רואה כבר שללוקי קשה עם זה, שהוא לפעמים אובד עיצות לגבי זה, לגבי איך הוא יכול "להרים" את החלק הזה בי שוב.
להעיר את הניצוץ הזה בה.
היא כואבת, היא בוכה, היא בטוחה ממש שעדיף בלעדיה.
היא אומרת לעצמה את כל מה שאמרו לה ואת כל מה שהיא הרגילה את עצמה לומר בזמנים חשוכים.
.
ואיכשהו עדיין היום הצלחתי (אני מקווה שהצלחתי) לעזור לכמה אנשים שאני אוהבת.
זה איכשהו תמיד מרים אותי קצת.
ואני עייפה כל כך מלהרגיש בעוצמות האלו, זה מתיש.
.
לפחות החתולים שלנו מכניסים המון אור ושמחת חיים לחיים שלנו.
לא מזמן אימצנו גור חדש מהרחוב.
זה היה אחרי שחזרנו מבית חולים אחרי שקראתי ברחוב ואז ראינו גור חתולים (בערך בן שלושה וחצי חודשים) ליד הדירה שלנו.
לוקי ואני התאהבנו בו מיד והחלטנו שאם הוא הולך אחרינו לדירה ואין אמא שם שהולכת איתו או אחריו אז אנחנו לוקחים אותו - וכך היה.
ואמנם הוא טרוריסט לא קטן בכללאבל הוא גם כדור קטן של אושר.
