"השיר שלך ריגש אותי, את כותבת מאוד יפה"
את זה היא אמרה לי שבוע שעבר בקורס בתיאטרון זה אולי לא הציטוט המדוייק אבל זה היה משהו בסגנון הזה.
זה מדהים שאני לא מאמינה לה
ועוד מדובר במדריכה שם שהיא כותבת ספרים בעצמה ואחת מאוד מוצלחת.
ואני לא מאמינה לה.
אני גם לא מאמינה לבעלי ששמע את השיר ואהבה את הכתיבה.
אני לא מאמינה כבר לשום מחמאה שאני מקבלת על הכתיבה שלי.
אני אולי לפעמים לשבריר שנייה מצליחה להאמין אבל אז זה נעלם.
בראש שלי עדיין יש את קו החשיבה שאני לא כותבת מתוחכם מספיק ושבכלל השפה שלי לא גבוהה או אינטליגנטית אז הכתיבה שלי לא טובה מספיק.
לא טובה מספיק
לא טובה מספיק
לא טובה מספיק
שנים שלא כתבתי שירים.
ושבוע שעבר מצאתי את עצמי "נאלצת" לכתוב שיר בקורס ואז גם הקראתי אותו.
אף אחד/ת לא העיר/ה על שפה נמוכה או על זה שהשיר פשוט מידי.
הוא היה מספיק עבורם.
הוא העביר את המסר ונגע בנקודה הנכונה.
אבל לי? הנבוט הקר שבי עדיין אומר "זה לא מספיק טוב, לא מספיק טוב".
אולי אני באמת צריכה לחזור לכתוב שירים שוב.
