במסרון הוא פירט לאן להגיע ובאיזו שעה,
הגעתי, חיכיתי באמצע החדר, לבושה בשמלה שחורה מעוטרת פרחים גדולים
יחפה, עומדת זקופה, לא זזה.
הלב שלי דופק במהירות ופי יבש, אני מחכה לו, אוהבת להמתין לו
לא הספקתי לשקוע במחשבות, בתהיות, מה הולך לקרות
והוא הגיע... גופי מתרגש, המחשבה משתבשת.
החדר כמעט חשוך ושנכנס, האור פצע מבעד לדלת...
הוא נכנס, שם בצד את המזוודה אשר מלאה בפריטים שלגבם תמיד אני תוהה...
ומתקרב אליי במהירות, אני מושיטה ידיי לחבק אותו, להצמיד אותו חזק אליי
אך הוא תופס את יידיי בחוזקה ומחזיר אותן לצידי גופי, לא היום קטנה שלי, לא היום הוא לוחש.
אבל... אני מנסה לדבר.
ששששש... תקשיבי, אמר בקשיחות לוחשת
היום את לא פונה אליי, לא משתמשת בשמי
אם יש לך משהו דחוף לומר, אני מרשה לכנות אותי, "אדוני"
אני מופתעת, אך התרגשותי מערפלת כל התנגדות ואני מקשיבה באיפוק.
ברגע שתפני אליי ואחשוב שזה לא מוצדק, תחטפי אז כדאי שתשקלי טוב טוב כשאת פונה אליי.
תנסי להיות ממושמעת היום קטנה שלי, אני יודע שאת יכולה, יודע שאת כל כך רוצה.
אני שותקת, משפילה מבטי, מנסה לחפון את ראשי בחזהו
אך הוא תופס אותי בריחוק, משפיט אותי ודוחף את כולי לרצפה, שם על גופי את רגלו. תחושת רגליו מעוררת בי עונג, מעוררת בי תחושת הודייה עליו, על כל ניסיונותיו לחנך אותי, לשלוט בי
ואני מתחילה להתמסר לשליטתו, למרות שבראשי מחשבות על התנגדות לא פוסקת.
הוא מרים אותי, ופוקד עליי להתפשט, לא להשאיר עליי דבר אפילו לא טבעת.
את שלי ואני רוצה אותך טהורה, שדבר לא יגע בך מלבדי.
אני שוכחת את האיסור לפנות אליו, והוא סוטר לי, אני מרימה את ידיי, לנחם את פניי
תחזירי את ידיך לצידי גופך, פקד
וכך אני עושה, משתדלת, רוצה להתמסר לו, רוצה לרצות אותו... חושקת באושרו.
הוא בוחן את גופי במבטו, מסובב אותי כאילו רואה אותי פעם ראשונה
אני חשה מבוכה, אך מתמודדת.
את יפה, כל כך יפה. נצמד אליי מושך בשיערי את ראשי מעלה, מכניס את ידו לפי
את שלי, את שומעת?! שלי, רק שלי, לא אסבול משהו אחר.
אני שלו, רק שלו, תמיד. הוא כמו צורך, הוא אהבתי, חיי, האוויר שלי.
איתו אני מרגישה שלמה, טובה יותר. כמה קל להיות שלו אני חושבת לעצמי.
לכי למיטה ותעמדי בקצה שלה עם הפנים לקיר, תפסקי רגליים ותמתיני.
המיטה עשוייה מעץ כבד, עם קורות עד התקרה.
הוא מתקרב למאחוריי וקושר כל יד לקורה, אני סקרנית, מרוגשת, מבוהלת
אך היום אני מרגישה את הצורך שלו, להתמסרות שלי ואין בי התנגדות כמעט, היום אנסה לא להתנגד לצרכיי, לשליטה שלה אני כל כך זקוקה.
רגליי בפישוק רחב וידיי קשורות, הוא מדביק את פי בסרט דבק עבה ומכסה את עיניי
עכשיו אני מרגישה שהפחד גדול מהרצון לרצות, לשרת ואני מראה סימנים של התנגדות
מהר מאד התעייפתי ועמדתי בלי תזוזה.
אני כל כך אוהב אותך, אמר..
והחל להצליף בי, לפי התחושה של השוט על גבי, זה היה שוט מעור רך עם רצועות
ההרגשה היתה נעימה, עילאית, כל הצלפה היתה חזקה יותר ויותר, ועם כל הצלפה הגוף שלי מתקשה ואני מנסה לברוח, אך אין לאן. הצלפה שחוזרת על מיקומה, שורפת כל כך.
הוא עוצר את ההצלפות ובודק את מידת הרטיבות שלי, ואני מרגישה איך היד שלו מחליקה, זה אישור לעונג שאני חשה, מהמעמד, מההצלפות.
אדוני משחרר אותי, אני נשכבת על המיטה, מרוצה, הוא מלטף אותי, אוהב אותי, מאמץ אותי אליו אני מרגישה שלמות, הוא נוגע במקום ההצלפה אשר בגב ובישבן והכאב של מגעו הרך קוסם לי.
עכשיו אני אוהב אותך אפילו יותר, אמר. ואני, פשוט מאושרת.
לפני 15 שנים. 15 במאי 2009 בשעה 5:39