חוויות מיומנו של מושפל

כבר 3 ימים שהוא מתחמק ממני ואני רק מתחנן. הוא יודע את זה ונהנה מזה, והוא יודע שאני נדלק מזה שהוא נהנה מזה. לכן שכשסיימתי לעבוד בדקתי את הטלפון לראות האם יש סיכוי באמת לפגוש אותו, פרץ של התרגשות מילא אותי כשראיתי ממנו הודעה. הוא שאל אותי מתי אני מסיים לעבוד. כתבתי שעכשיו סיימתי. לקח לו כמה רגעים, שנראו לי כמו נצח, ואז הוא ענה לי עם מיקום ברור, שאני צריך להיות שם כמה שיותר מהר. המיקום היה לא מוכר לי, בחניון בקומה מינוס 3 של מרכז קניות לא כל כך הומה. אמורים להיות שם שירותים צבוריים שאף אחד לא משתמש בהם. אני אמור למצוא את השירותים האלה ולהיות שם, על הברכיים.
הסתכלתי על המיקום במפה של הטלפון וחישבתי איך אני יכול להגיע לשם הכי מהר. אוטובוס אחד יוביל אותי מהרחוב מתחת לעבודה ישר על למרכז הקניות הזה. בהתרגשות וחרמנות גוברת יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס. בעודי עומד ומחכה בציפייה קיבלתי ממנו עוד הודעה עם הוראה נוספת: עליי צריך ללבוש רק תחתונים וגופיה. התחתונים צריכים להיות הכי מכוערים ולא מחמיאים שיש, והגופיה צריכה להיות קצת קטנה עליי, כל זה כדי שאני אראה יותר מושפל ועלוב, כמו שהוא דורש. אני לא יודע מה הדליק אותי יותר: הרעיון של ללבוש משהו משפיל ועלוב במקום נטוש ציבורי מלוכלך; הרעיון שאני עושה את כל מה שהוא אומר לי ומציית לו כמו אפס; או העובדה שאין לי כרגע מאיפה להשיג את התחתונים והגופייה הזאת, כי אני לובש משהו אחר שלא מתאים להגדרה של מה שהוא מחפש, והוא יודע את זה, והוא יודע שאני אעשה מה שצריך כדי להשיג את זה.
הודעה נוספת הגיעה - אם אני לא אהיה תוך 30 דקות במקום אז הוא יוותר על להיפגש איתי.
ההתרגשות הפכה לחשש של ממש. כבר שבוע שאני רוצה לראות אותו, וכבר כמה ימים שהוא עושה לי טיזינג מטורף, משחק איתי כל לילה עם הודעות מטריפות, גורם לי להרגיש רע עם עצמי. לא יכולתי לעמוד בזה שלא ניפגש. אבל איך אני אספיק לקחת את האוטובוס? ככה כתבתי לו. התשובה שלו היתה צפויה: תיקח מונית, יא אפס.
זה חרפן אותי. וכמו אפס דביל עמדתי שם חסר אונים, לא יודע מה לעשות. האם לנסוע לאותו קניון מעפן ולקוות שאוכל למצוא שם את מה שהוא ביקש? או האם ללכת פה ברחוב ולמצוא את זה כאן, אבל להסתכן בלא להספיק להגיע לשם? אחרי כמה רגעים החלטתי שחשוב יותר להיות במיקום שהוא ביקש. אז רצתי אל הכביש כדי לקחת מונית. אז הבנתי שאין לי מזומן, ואני לא יכול להזמין גט כי החשבון שלי נחסם. פעם אחרונה שנסעתי במונית לפי ההוראות שלו האשראי שלי עבר את המסגרת. הוא ידע את זה.
מתעלם מזה לחלוטין, רצתי אל הכספומט והוצאתי 200 שקל. המונית לקניון עלתה 70. התרוצצתי בקניון כמו מטומטם עד שמצאתי את התחתונים וגופיה הכי מעפנים שיכולתי למצוא, גופית סבא לבנה במידה הכי קטנה, ותחתונים מכוערים פושטים בצבע לבן שגדול עליי ב2 מידות. בזמן שאני חיכיתי בקופה קיבלתי הודעה ממנו שיש לי עוד 4 דקות. עניתי לו שאני בקניון בקופה קונה תחתונים וגופיה. הוא ענה לי "טוב מאוד. יש לך 4 דקות".
בשניה ששילמתי רצתי לכיוון המעלית. ראיתי שהיא נורא איטית אז הלכתי למדרגות. המקום באמת היה מעפן, נטוש, מלוכלך. ירדתי במהירות כמו דפוק בראש עד שהגעתי לקומה מינוס 3, היה רכב אחד בחניון. הלכתי, כמו סהרורי, עד שראיתי שלט בקושי ברור שמכוון לשירותים ציבוריים. רצתי לשם, נכנסתי, התפשטתי מייד לגמריי, לבשתי את התחתונים והגופיה וירדתי על הברכיים. נושם ומתנשף, מחורמן ברמות, נואש, מותש ועלוב נפש, חיכיתי לו שיבוא. אז הוא כתב לי הודעה: "איחרת. נראה לי שאוותר."
התחננתי לו. כתבתי שאעשה הכל. כתבתי שאני נואש וזקוק לו. הוא כתב "אני יודע שאתה נואש וזקוק כי אתה אפס." זה חרפן אותי עוד יותר, והמשכתי לשלוח הודעות מתחננות. אז הוא כתב שאם אני רוצה שהוא יבוא באמת, אז שאני אצלם תמונה שלי ואשלח לו. זה רק הטריף אותי יותר, המחשבה שיש לו תמונה שלי. והמחשבה שהוא גורם לי לצלם את עצמי בשבילו. בצייתנות עשיתי את זה. הוא שלח לי הודעה בה הוא כתב לי שאני כל כך עלוב ומכוער בתחתונים הדוחות האלה, אבל הוא רוצה תמונה ברורה שלי עם פנים. הוא ידע שאני לא מוכן להיחשף והוא ידע שזה רק יותר מחרפן אותי. הוא כתב לי שרק אם תהיה לו תמונה ברורה שלי עם פנים, על הברכיים, לובש את מה שהוא אמר לי ללבוש, עם פה פתוח ולשון בחוץ, הוא יצא מהאוטו ויבוא אליי.
עשיתי את זה. צילמתי את התמונה. שלחתי לו.
"אני מגיע," הוא כתב.
וככה התחלנו.