ריקוד אחרון

זה לא היה בניין גבוה במיוחד, אלא שרקע השמיים הכחולים שלנו הקנה לו מראה מרשים (אפילו מתוחכם).חלקו היה מרוצף קרמיקה ועל פני חלונותיו הירקרקים-כחולים נשקפו עננים המשווים למבנה מראה הרמוני.
ניגשתי אל רחבת הבניין שהיתה עטורה צמחיה ירוקה נמוכה.רחבה שעוצבה על פי תפיסתו של אדריכל חדור השראה, ששמח ככל הנראה להטביע את חותמו במקום זה.התיישבתי על אבן, התנשמתי מההליכה. הרגשתי איך שרירי הגב תופסים כל פעם מחדש שנשמתי את הרווח בינם לבין החולצה.השתוממתי למראה השומם מאדם.
היה זה מעשה פזיז לעשות-להוריד כך את נעליי . הרגשתי את הלחות של הדשא.השמש בנתיים הפציעה לה.קרניה חיממו את ידיי החשופות.הקרות.
איש רחוק נראה עובר במקום. חולף, מראה רציני ומרוכז היה לו.נראה כי היה מלא מחשבות.
אם רק היה ניגש ועוטף את כפות רגליי בידיו ומעסה אותם. משפשף את אגודליו אל תוך כריות רגליי. אם רק היה מוצץ את הבהונות האלה...נעצתי את שיניי בשפתי התחתונה. "הכל בסדר?!"
קפצתי ממקומי כששאל."מה באת כך משם?! היית רחוק- ופתאום אתה כאן?" קראתי לעברו.
"ראיתי אותך יושבת ומחזיקה את רגלייך... חשבתי שנפגעת ושאת לא יכולה לקום".הוא ענה.
כבר הייתי מוכנה לנעול חזרה את נעליי (יופי שהרס הכל) כך חלף בראשי.
"הכל בסדר";"תודה".השבתי בנימוס. התרוממתי באחת. הייתי בדרכי חזרה, אלא כשחלפתי על פניו הוא הרכין את ראשו ולחש -מלכתי-.
עצרתי שם.פשוט נעמדתי, מפנה אליו את גבי . חייכתי, ומיהרתי אל דרכי.