העניין הוא כזה, פתחתי את הדלת ונעלתי אחריי במנעול.לקח לי זמן להתרגל לחושך... אפלוליות זה דבר די נחמד (אחרי שמתרגלים אליה).פתחתי את הארון והוצאתי קופסא כחולה.החזקתי אותה, היא מכילה משהו חשוב מאוד.ונורא רציתי להגיע לרגע הזה. פשוט דימיינתי את הרגע הזה.
עצרתי וחשבתי ,מה הייתי רוצה לזכור לפני שאני פותחת אותה (ידעתי למה אני פותחת אותה, ידעתי מה היא מכילה). אוקיי, אז הרגשתי שכנראה שכחתי את ההרגשה הזו. זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל לפתוח אותה .
הסתכלתי עליה, בחנתי אותה- קופסא כחולה, קלה משהו, חלקה.
טוב פתחתי אותה.
היתה בה חלוקה.יותר נכון מחולקת לחצי
והחצי השני מחולק לחצי נוסף...
החלוקה היא לא העניין.
משהו יקר ערך היה מצוי שם:
זהו הכעס.
ידעתי שלכעס יש תכונה כזו לחדור אל בעליו, פשוט לחמוק מבעד ליכולת שלו לשלוט עליו .הכעס לא צריך טובות מבעליו שיבוא ויפתח אף קופסא (למרות שרק במיקרה הזה הוא היה שם).הרגשתי את הכעס. והוא נכנס דווקא בעדינות, אבל לא שחשקתי בו, פשוט- התגעגעתי אליו.כן.
זה היה מאלף.
לפני 21 שנים. 2 בדצמבר 2003 בשעה 23:09
