ריקוד אחרון

בתוך ישימון זה הסתובבתי מכוסה מכף רגל עד ראש. נהיה יבש מאוד.האויר והרוח החמה שמגיעה ממזרח שורקת. בתוך המדבר הזה כל מה שאתה שומע זה השקט הזה.כל מה שאתה עושה זה חושב.אתה שרוי במרחק רב מכל מה שאתה באמת רוצה-מקלחת ובקבוק של משקה צונן. העיניים האלו מתייבשות מהאויר, והרגליים מהלכות צעד אחר צעד לכיוון אחד -צפון,צפון.
ביום השנים עשר רגליי כשלו...השמש עמדה על תילה והרוח עוד מבדרת את שיערי הסבוך, הקשה.
אולי זיכרוני האחרון היה דווקא כשעיניי נסגרו עליהן כשדמעות ניגרו מעליהן על לחי הלהוטה מחום.זעקתי.

פקחתי עיניים והתרוממתי זקופה -כששערי גולש מעבר לכתפיי. פערתי את פי, אך במקום קול הייתה דממה.בצריף אפל זה כשקרני אור יום חודרות מבעד לחריצים ראיתי את מלבושיי הנקיים.שושן לבן צחור היה מונח בתוך אגרטל שקוף וארוך.
הרמתי את מבטי אל עבר הפתק שהונח בפינתה של המיטה.שורה אחת :
"רק אלוהים יודע היכן היית, זעקת -וכאביך נשאו אותי אלייך"
אימצתי בהינף יד את הפתק אל חזי.
מקופלת כמתוך כאב בבטני ירדתי על ברכיי ורכנתי את ראשי קדימה.
רק מילים ספורות חלפו במוחי:"כוחך ומחשבותייך ישאו אותך מכאן והלאה".