רולטה רוסית עם המוות

ילדתי שלי
אל תלכי לבדך
אל תלכי לבדך בשדה המוזהב
ילדתי שלי
אל תלכי לבדך

רוב הפעמים שנפגשתי עם המוות היו באשמתי. "לי זה לא יקרה". אמרו לי ולא הקשבתי.
המקום הנידח ההוא היה ליד כביש צר שהוביל לצומת. מכוניות כמעט שלא עברו בו. פעם בשעה עברה בו מכונית פרטית ו3 פעמים ביום עבר אוטובוס לצומת. משם היה מאסף לעיר הגדולה.

ט. היתה בת להורים ישראלים שגרו בארה"ב והגיעה לארץ כדי לעשות בגרות ולהתגייס. היא ניסתה להציע לי ג'וינטים של חשיש וסיפרה על מופעי הלהקות בארה"ב. היא היתה במופעים הידועים, עישנה ג'וינטים עם כולם והכירה מקרוב מאוד כמה נגנים וזמרים. סירבתי לג'וינטים והיא לא חזרה על ההצעה, אבל סירבה לחכות איתי לאוטובוס ההוא. נסענו כמה פעמים לעיר והגענו אחרי שעתיים וחצי.
ט. גילתה שיש שדה רחב ידיים ליד הכביש הנידח ההוא וכמה מהבנים קצרו את הדרך לכביש הראשי וחצו את השדה. השדה היה ענק וחיבר בין הכביש שלנו לכביש הראשי. בסופו היתה תחנת אוטובוס מהיר לעיר הגדולה. רבע שעה הליכה מהירה בשדה וחצי שעה נסיעה מהירה לעיר. כדאי.

היו שמועות שמישהי כמעט נאנסה בשדה ההוא אבל ט. ביטלה את השמועות והסבירה שאף אחד לא יוכל לתקוף שתי נערות שהולכות ביחד.
הלכנו. שדה בר עם קוצים בלי שבילים שנפרש למרחק גדול. באמצע השדה כבר לא ראו אף אחד מהכבישים . לפעמים היו גברים שחצו את השדה.
כמה בנים היו מקצרים בקביעות והצטרפו אלינו כשפגשו אותנו אבל הזהירו אותנו שבאמצע השדה אנחנו לבד. אין דרך לראות אותנו מאחד הכבישים. ט. ביטלה הכל בהחלטיות ואני רציתי לשמוע לה.
כולם התפלאו איך הגענו תמיד מהר לעיר מהחור הנידח שלנו. ט. קרצה לי ואני שיקרתי שנסענו בשני האוטובוסים.

התרגלתי לקיצור הדרך ונסיעה בשני אוטובוסים נראתה לי מעייפת כשט. חזרה לחודש להוריה בארה"ב לפני שתחזור שוב לארץ. אני זוכרת את הפעם הראשונה כשהייתי עייפה וחשבתי לנסות לחצות את השדה לבדי. רצתי כל הדרך, מביטה לצדדים אם מישהו מאחורי והגעתי לתחנה מתנשפת. הכל עבר בשלום.
היתה פעם שהיה נדמה לי שגבר עקב אחרי אבל רצתי מהר ובסוף חשבתי שגם הוא קיצר את הדרך ואני מדמיינת. עד לפעם ההיא.

אפילו לא שמעתי צעדים מאחור. הלכתי בנחת והבטתי בקוצים ובפרחי הבר בשדה, מחפשת איפה השבילים כדי לא להישרט מהקוצים. הוא תפס אותי מאחור. נבהלתי והתחלתי לבעוט אבל הוא היה ענק וחזק. יד אחת לופתת אותי ומצמידה את גופו אלי מאחור ויד שניה מפשילה לי את חצאית המיני שלי ומנסה להוריד את התחתונים. גופו היה צמוד אלי מאחור וחשתי אותו מאחורי. נאבקתי ובעטתי, בידי ניסיתי להעלות את התחתון ואז התחלתי לצרוח. היינו באמצע השדה ולא היה סיכוי שישמעו אבל צרחתי בכל כוחי. מישהו כנראה שמע במרחק גדול אבל לא ידעתי. הוא הוציא את ידו מתחתוני, הפיל אותי על הקוצים בשדה ושם את ידו על פי כשגופו הענק עלי. היססתי לדקה, פחדתי מה יעשה ובהחלטה של רגע נשכתי בכל הכוח את היד שאחזה בפי. הוא לא השמיע הגה אבל ידו זזה לאפי והיד השניה זזה לגרון שלי. הוא התחיל לחנוק אותי.
ניסיתי לתפוס אויר לא היה לי כוח להלחם והרגשתי שאני קרובה למוות. היד שלו התהדקה לי על האף והצוואר והוא נצמד יותר והתחכך בי. היה רגע שויתרתי. הסכמתי למות. הרגשתי את הריחוף לפני ההתעלפות ורציתי אותו. רציתי למות.
הוא החזיק מתחתיו בובת סמרטוטים בלי תנועה.
כמו בחלום הרגשתי שהוא ממשיך אבל שמעתי רעשים. הוא ברח לכביש הראשי. אני לא יודעת מה קרה כי כששמעתי את הרעשים והרגשתי שעזב אותי הרשיתי לעצמי להתעלף לגמרי. כשפקחתי עיניים כבר עמדו לידי והביטו בי בזעזוע. המשטרה הגיעה אלי רק למחרת אבל הם היו נחושים. הם ביקשו שאשתף פעולה.

בחודשים אחרי חשבתי כמה פעמים מה היה קורה אם הוא היה ממשיך לחנוק אותי ואם רציתי למות. היו זמנים בזמן החקירה המשטרתית שחשבתי שהרצון הזה חוזר אלי.

בהתחלה הם לא סיפרו לי במשטרה למה הם רוצים לדעת כל פרט איך הוא ניסה לאנוס אותי. כשרציתי לשכוח הם החליטו לספר. הם חשדו שהוא קשור לרצח ואונס ואני הייתי העדה. הם רצו לתפוס אותו.

אחת משלוש. אחת מכל שלוש נשים בישראל עברה אונס או ניסיון לאונס ולפעמים כמה. הם הטילו עלי את האשמה אם לא אנסה לזכור. החובה שלי לנרצחות ולקורבנות האונס. בחודשים האלה לפעמים חשבתי על השלווה שבמוות.