לא רציתי להתלונן במשטרה.
לא הכרתי אותו. חשבתי אם אזהה אותו אם אראה אותו שנית. באותם רגעים לא חשבתי לזכור את מראהו אבל הקול שלו היה טבוע באוזניי. רק הקול. לא המראה.
הקול והתחושה והזכרון של הרגע שבו הפסקתי להלחם ורציתי את המוות.
האנשים שהצילו אותי סיפרו למשטרה והתלוננו בשמי. עד שהם הגיעו זרקתי את הבגדים לגיגית המים ושטפתי את גופי מהמכות והשריטות. הדם נקרש בכל המקומות והסימנים היו סגולים.
השוטרים הגיעו אלי יום למחרת. שוטרת. אישה צריכה לדבר עם נערה. החוקר עמד מאחור וחיכה שתשכנע אותי לבוא לתחנת המשטרה מרצוני. הם לא רצו להכריח אותי בצו אחרי מה שעברתי אבל היה חשוב להם שאנסה לזהות אותו.
אחר כך גיליתי שהחוקר מנסה לתפוס אותו במשך הרבה זמן והוא חשב שאני "פריצת הדרך" בתפיסה של הרוצח והאנס. הוא היה צריך אותי.
השוטרת התחילה לשאול בקול רך ולבקש שאנסה לספר ולזהות. התנגדתי. רציתי רק לשכב ולשכוח. להתנתק מהעולם ולא לזכור.
השארתי אותה במסדרון ואת החוקר מאחורי הדלת. רק היא נכנסה והוא עמד במבט מודאג בחדר המדרגות וסימן לה כשהביטה עליו. הוא דרש ממנה את ההסכמה שלי לשתף פעולה. היו להם תיקי רצח ואונס לפתור והוא חשב שאני העדה שנשארה בחיים.
כשהיא שכנעה אותי לא ידעתי כמה זה יהיה קשה וכמה פעמים אחשוב על הרגע ההוא שבו רציתי למות. החקירה הביאה אותי כל הזמן לרגעים שרציתי לשכוח. הם היו חייבים שאזכור כל פרט.
"דפוס פעולה" הם קראו לזה. לפי הדרך שניסה לאנוס אותי הם רצו לדעת אם זה הוא.
לפני 16 שנים. 9 במאי 2008 בשעה 12:33
