רולטה רוסית עם המוות

המקרה החדש היה קשה לי. היא נפגעה קשה. היא היתה איתו יותר זמן עד שהצילו אותה וזיהתה אותו. היתה להם עדה שניה שידעה לספר על דפוס הפעולה שלו.
הם הצליבו מידע מהעדות שלי וכמעט הפסיקו לחקור אותי.

בעזרת המידע שלה ושלי הם תכננו מארב ושמעתי שהם תפסו אותו.
לא רציתי לדעת יותר. שאלתי רק אם היא מחלימה ולא רציתי לשמוע מה קרה. רציתי לשכוח. הם אמרו לי שהיא מזהה אותו ותעיד.

הייתי עדה גרועה. המזל שלי.
נחסכה ממני ההופעה בבתי המשפט. יכולתי לספר מה קרה לי אבל לא יכולתי לזהות את התוקף. הוא היה מאחורי. התעלפתי בזמן שהפיל אותי על הקוצים וחנק אותי.
הם ידעו שלא יוכלו להעלות אותי על דוכן העדים.

כששמעתי שהוא נתפס הרגשתי הקלה. כולם נרגעו. חרושת השמועות על הנערות שהותקפו נעלמה.
ט. חזרה לארץ אחרי שהכל הסתיים. אני חושבת שהיא שמעה משהו אבל היא לא דיברה. היא הצטרפה אלי לאוטובוס המאסף שנסע לעיר ולא ביקשה לחצות את השדה ההוא. מאז המקרה גם הבנים פחדו לחצות אותו. הוא השתרע שומם בין הכביש הקטן שלנו ובין הכביש הראשי.

מי שיודע על מה שקרה חושב ששכחתי ועברתי הלאה.

הם שכחו. אני רוצה שישכחו. אני רוצה לשכוח.

אני לא זוכרת הכל. בסוף הכנסתי את השוטרת והחוקר הביתה. היא ענתה לדברים שדיברתי. הוא ענה לדברים שלא אמרתי. היו לו חושים של נץ. הוא הרגיש בכל היסוס שלי.

הוא סיפר שיש שני מקרי רצח ואונס לא מפוענחים. הוא חושב שאני המקרה השלישי והפריעו לו.
הצרחות שלי הצילו את חיי. חשבתי שהצרחות והנשיכה של היד שלו הקדימו את רגע החנק.
חשבתי שהוא היה יכול להכאיב לי יותר ואז לחנוק אותי.

הם סיפרו שבפעמים הקודמות לא נשארה מי שתדבר. הם לא בטוחים אבל החוקר משוכנע שזה הוא.
החוקר רצה לדעת איך הוא בוחר את הקורבנות שלו ואם הרגשתי שמישהו עוקב אחרי בשדה ההוא. הוא ידע שזאת לא היתה הפעם הראשונה שהלכתי בשדה. הרוצח שלו עקב אחרי הקורבנות. הסכמתי לבוא ולהעיד.

ידעתי שהשדה מסוכן. היו שמועות שמצאו גוויה של מישהי שנאנסה בשדה. רק שמועות.
ט. ביטלה אותן בזלזול ואמרה שאף אחד לא יכול להתנפל על שתינו. ט. היתה בטוחה שתוכל לברוח מכל אחד. ט. היתה קטנטונת ורזה, עם שתי צמות קלועות. אף אחד לא האמין שהיא בתיכון. היא נראתה ילדה. אני נראתי מבוגרת ממנה למרות שהיא היתה מבוגרת ממני בשנה. כשט. נתנה ספרינט לא היה גבר שהיה יכול לתפוס אותה. היא יכלה לרוץ במהירות מרחקים בלי להתעייף. כשרצנו אז כי חשדנו שמישהו עקב אחרינו הרגשתי שיש לה כנפיים.

החוקר שאל על המקום בשדה שהתחלנו להרגיש במעקב ומאיזה כיוון הוא הגיע. הוא שאל על הימים ואיפה איבדנו אותו.

רק כשהתחלתי להעיד הם התחילו לשאול פרטים על התקיפה עצמה. הם נתנו לי להבין שאם לא אספר הכל התקיפה הבאה תהיה על מצפוני.

התקיפה הבאה התרחשה. החקירה המשטרתית והערנות של האנשים מנעו רצח נוסף. אני שמעתי כל הזמן על המקרה שלי מאנשים שלא ידעו שזאת אני.

שאלו איך נערות חוצות את השדה ההוא כדי להגיע לעיר. שמעתי תיאורים לא נכונים מה קרה לי.
חרושת שמועות. לא ידעו שזאת אני. הבטתי במבט אטום ולא סיפרתי שזאת אני. חלק קטן מאוד מהאנשים ידעו. לפעמים שמעתי לחשושים. כל האשמה הזכירה לי את ההתעלמות שלי מכל מה שאמרו לי. כמה הייתי מטומטמת ולא זהירה. כל סיפור כזה החזיר את הרגעים ההם.

כל חקירה החזירה אותי לשם. הם ניסו שאזכור כל פרט, כל תנועה שלו, ביקשו שאתאר את התקיפה והחזירו אותי לשם.

שמעתי על התקיפה הבאה. שמעתי שהיא נפגעה קשה אבל חייה ניצלו. הצילו אותה כי אנשים היו ערניים והמשטרה ציפתה לתקיפה. היא נפגעה הרבה יותר קשה ממני. היא היתה איתו יותר זמן ממני. המקרה שלה החזיר אותי לרגעי התקיפה ולרגעי הכמעט מוות שלי.

כשהיא התחילה לדבר הם הצליבו את המידע. החוקר סיפר לי שהמידע מצטלב ויש להם דפוס פעולה.
הם מנחשים איך הוא בוחר את הקורבנות ואיך הוא עוקב אחריהן. איך הוא פועל בשעת התקיפה. הכל מתאים. הם החליטו לשים מעקבים ומארב.

הוא חשב שהפעם הם יתפסו אותו.

לא רציתי להתלונן במשטרה.
לא הכרתי אותו. חשבתי אם אזהה אותו אם אראה אותו שנית. באותם רגעים לא חשבתי לזכור את מראהו אבל הקול שלו היה טבוע באוזניי. רק הקול. לא המראה.
הקול והתחושה והזכרון של הרגע שבו הפסקתי להלחם ורציתי את המוות.

האנשים שהצילו אותי סיפרו למשטרה והתלוננו בשמי. עד שהם הגיעו זרקתי את הבגדים לגיגית המים ושטפתי את גופי מהמכות והשריטות. הדם נקרש בכל המקומות והסימנים היו סגולים.

השוטרים הגיעו אלי יום למחרת. שוטרת. אישה צריכה לדבר עם נערה. החוקר עמד מאחור וחיכה שתשכנע אותי לבוא לתחנת המשטרה מרצוני. הם לא רצו להכריח אותי בצו אחרי מה שעברתי אבל היה חשוב להם שאנסה לזהות אותו.

אחר כך גיליתי שהחוקר מנסה לתפוס אותו במשך הרבה זמן והוא חשב שאני "פריצת הדרך" בתפיסה של הרוצח והאנס. הוא היה צריך אותי.

השוטרת התחילה לשאול בקול רך ולבקש שאנסה לספר ולזהות. התנגדתי. רציתי רק לשכב ולשכוח. להתנתק מהעולם ולא לזכור.
השארתי אותה במסדרון ואת החוקר מאחורי הדלת. רק היא נכנסה והוא עמד במבט מודאג בחדר המדרגות וסימן לה כשהביטה עליו. הוא דרש ממנה את ההסכמה שלי לשתף פעולה. היו להם תיקי רצח ואונס לפתור והוא חשב שאני העדה שנשארה בחיים.

כשהיא שכנעה אותי לא ידעתי כמה זה יהיה קשה וכמה פעמים אחשוב על הרגע ההוא שבו רציתי למות. החקירה הביאה אותי כל הזמן לרגעים שרציתי לשכוח. הם היו חייבים שאזכור כל פרט.

"דפוס פעולה" הם קראו לזה. לפי הדרך שניסה לאנוס אותי הם רצו לדעת אם זה הוא.

ילדתי שלי
אל תלכי לבדך
אל תלכי לבדך בשדה המוזהב
ילדתי שלי
אל תלכי לבדך

רוב הפעמים שנפגשתי עם המוות היו באשמתי. "לי זה לא יקרה". אמרו לי ולא הקשבתי.
המקום הנידח ההוא היה ליד כביש צר שהוביל לצומת. מכוניות כמעט שלא עברו בו. פעם בשעה עברה בו מכונית פרטית ו3 פעמים ביום עבר אוטובוס לצומת. משם היה מאסף לעיר הגדולה.

ט. היתה בת להורים ישראלים שגרו בארה"ב והגיעה לארץ כדי לעשות בגרות ולהתגייס. היא ניסתה להציע לי ג'וינטים של חשיש וסיפרה על מופעי הלהקות בארה"ב. היא היתה במופעים הידועים, עישנה ג'וינטים עם כולם והכירה מקרוב מאוד כמה נגנים וזמרים. סירבתי לג'וינטים והיא לא חזרה על ההצעה, אבל סירבה לחכות איתי לאוטובוס ההוא. נסענו כמה פעמים לעיר והגענו אחרי שעתיים וחצי.
ט. גילתה שיש שדה רחב ידיים ליד הכביש הנידח ההוא וכמה מהבנים קצרו את הדרך לכביש הראשי וחצו את השדה. השדה היה ענק וחיבר בין הכביש שלנו לכביש הראשי. בסופו היתה תחנת אוטובוס מהיר לעיר הגדולה. רבע שעה הליכה מהירה בשדה וחצי שעה נסיעה מהירה לעיר. כדאי.

היו שמועות שמישהי כמעט נאנסה בשדה ההוא אבל ט. ביטלה את השמועות והסבירה שאף אחד לא יוכל לתקוף שתי נערות שהולכות ביחד.
הלכנו. שדה בר עם קוצים בלי שבילים שנפרש למרחק גדול. באמצע השדה כבר לא ראו אף אחד מהכבישים . לפעמים היו גברים שחצו את השדה.
כמה בנים היו מקצרים בקביעות והצטרפו אלינו כשפגשו אותנו אבל הזהירו אותנו שבאמצע השדה אנחנו לבד. אין דרך לראות אותנו מאחד הכבישים. ט. ביטלה הכל בהחלטיות ואני רציתי לשמוע לה.
כולם התפלאו איך הגענו תמיד מהר לעיר מהחור הנידח שלנו. ט. קרצה לי ואני שיקרתי שנסענו בשני האוטובוסים.

התרגלתי לקיצור הדרך ונסיעה בשני אוטובוסים נראתה לי מעייפת כשט. חזרה לחודש להוריה בארה"ב לפני שתחזור שוב לארץ. אני זוכרת את הפעם הראשונה כשהייתי עייפה וחשבתי לנסות לחצות את השדה לבדי. רצתי כל הדרך, מביטה לצדדים אם מישהו מאחורי והגעתי לתחנה מתנשפת. הכל עבר בשלום.
היתה פעם שהיה נדמה לי שגבר עקב אחרי אבל רצתי מהר ובסוף חשבתי שגם הוא קיצר את הדרך ואני מדמיינת. עד לפעם ההיא.

אפילו לא שמעתי צעדים מאחור. הלכתי בנחת והבטתי בקוצים ובפרחי הבר בשדה, מחפשת איפה השבילים כדי לא להישרט מהקוצים. הוא תפס אותי מאחור. נבהלתי והתחלתי לבעוט אבל הוא היה ענק וחזק. יד אחת לופתת אותי ומצמידה את גופו אלי מאחור ויד שניה מפשילה לי את חצאית המיני שלי ומנסה להוריד את התחתונים. גופו היה צמוד אלי מאחור וחשתי אותו מאחורי. נאבקתי ובעטתי, בידי ניסיתי להעלות את התחתון ואז התחלתי לצרוח. היינו באמצע השדה ולא היה סיכוי שישמעו אבל צרחתי בכל כוחי. מישהו כנראה שמע במרחק גדול אבל לא ידעתי. הוא הוציא את ידו מתחתוני, הפיל אותי על הקוצים בשדה ושם את ידו על פי כשגופו הענק עלי. היססתי לדקה, פחדתי מה יעשה ובהחלטה של רגע נשכתי בכל הכוח את היד שאחזה בפי. הוא לא השמיע הגה אבל ידו זזה לאפי והיד השניה זזה לגרון שלי. הוא התחיל לחנוק אותי.
ניסיתי לתפוס אויר לא היה לי כוח להלחם והרגשתי שאני קרובה למוות. היד שלו התהדקה לי על האף והצוואר והוא נצמד יותר והתחכך בי. היה רגע שויתרתי. הסכמתי למות. הרגשתי את הריחוף לפני ההתעלפות ורציתי אותו. רציתי למות.
הוא החזיק מתחתיו בובת סמרטוטים בלי תנועה.
כמו בחלום הרגשתי שהוא ממשיך אבל שמעתי רעשים. הוא ברח לכביש הראשי. אני לא יודעת מה קרה כי כששמעתי את הרעשים והרגשתי שעזב אותי הרשיתי לעצמי להתעלף לגמרי. כשפקחתי עיניים כבר עמדו לידי והביטו בי בזעזוע. המשטרה הגיעה אלי רק למחרת אבל הם היו נחושים. הם ביקשו שאשתף פעולה.

בחודשים אחרי חשבתי כמה פעמים מה היה קורה אם הוא היה ממשיך לחנוק אותי ואם רציתי למות. היו זמנים בזמן החקירה המשטרתית שחשבתי שהרצון הזה חוזר אלי.

בהתחלה הם לא סיפרו לי במשטרה למה הם רוצים לדעת כל פרט איך הוא ניסה לאנוס אותי. כשרציתי לשכוח הם החליטו לספר. הם חשדו שהוא קשור לרצח ואונס ואני הייתי העדה. הם רצו לתפוס אותו.

אחת משלוש. אחת מכל שלוש נשים בישראל עברה אונס או ניסיון לאונס ולפעמים כמה. הם הטילו עלי את האשמה אם לא אנסה לזכור. החובה שלי לנרצחות ולקורבנות האונס. בחודשים האלה לפעמים חשבתי על השלווה שבמוות.