רגע של חולשה, תחושה מופלאה.
יצא מתוכי כל הרוע, והטוב.
אולי היא הייתה קורבן קל, אולי לא
אולי הייתי צריך להתאזר בעוד מעט סבלנות, אולי לא
אולי לא הייתי צריך, אולי לא
אולי אולי אולי..., אולי לא.
סטודנטית שלי, בעלת שם סלאבי-גרמני לתפארת, מחוייכת, מעוצבת, תמימה, חצופה, יפה, רכה, קשוחה, קשובה, חלקה, חלקלקה וראויה להערצה.
יחסי מרצה-תלמיד, מאופיינים כביכול בגבול דקיק בין מקצועיות למציאות.
סמסטר שלם של הדחקה עד כדי הכחשה, כי אסור- זה מנוגד לכללים האתיים.
אתיקה?
בדיחה יוונית עתיקה, הניצבת אל מול המוסר במאבק תמידי בין "עשה" ו"אל תעשה", בין נכון ולא נכון, והרי אם השפה אכן מעצבת חשיבה (כפי שטענו בלשני תחילת המאה הקודמת וורף-ספיר), הלוא היא תלוית הקשר, תמיד. מכך שכל מבע לשוני, רב משמעות, חסר משמעות, סתירה, טאוטולוגיה ואנלוגיה, כולם מתפרשים ומוצדקים על-פי ההקשר.
מסקנה לוגית פשוטה: שפה-> חשיבה-> עשייה באשר הם, מתקבלים בברכה בהקשר המתאים.
ההקשר?
שני אנשים שנמשכים זה לזו מהמבט הראשון. קלישאתי ככל שזה נשמע, במקרה הזה, זה היה אמיתי. ומציאותי.
אז הגיע הרגע המתאים, בהקשר המתאים, ותקפתי.
נשיקה לוהטת,
נשיכה כואבת,
ליטוף מעודן,
חיבוק חונק מכוון,
כריעה לצורך כניעה,
שתיקה לצורך אמירה.
כל שנותר הוא ליהנות מהקיים, לעשות עוד צעד מסוכן, וכמובן להתמודד עם הסמסטר הבא, כששמה מופיע ברשימת הסטודנטים שלי.
לפני 15 שנים. 31 בינואר 2009 בשעה 4:31
