דרך ארץ

"אתה לא עבד אמיתי" היא אמרה.
לא יודע האם להתייחס לזה לחיוב או לשלילה.

האם באמת יכול בחור, רווק, שחי רוב ימיו לבד,
שרגיל לקבל החלטות, לעיתים הרות גורל, לגמרי לבד,
שאוהב שדברים מתנהלים כפי שהוא רוצה, דומיננטי בבית ובחוץ,
באמת להיות נשלט אמיתי?

אולי מדובר רק בתבלין? תבלין חשוב והכרחי אמנם בזוגיות, אבל עדיין רק תבלין?

שבסיום משחק השליטה (משחק מקדים?) כששנינו שוכבים מיוזעים ומסופקים,
חוזרים להות זוג "רגיל"?

הרי לכולנו או לרובנו לפחות הגברים, יש הצורך להיות הגבר של...
האביר המגונן, להיות דמות שניתן וצריך להישען עליה. חוף מבטחים.
אולי אין פה סתירה.

ואולי לא אהבתי מספיק, עד כלות, עד כדי שנתתי לעצמי להיפתח,
להיות עירום וחשוף לחלוטין בפניה ולתת לה באמת ובתמים להוביל?

מה שבטוח, כשאני על ברכי, הידיים אחרי הגב, המבט מושפל
ועקביה מתקתקים סביבי -

אני בבית.