דרך ארץ

השבוע בנוסעי לת"א, בעודי צופה בנוף, הרהרתי בחיי.
חשבתי על אנשים שחיים את חייהם "על הקצה",
שהולכים עד הסוף עם האהבות, השנאות והשיגעונות שלהם.
אנשים שלא דופקים חשבון לאיש, שאינם מפחדים מכלום,
שלא נותנים למחר להטריד אותם, שניתן לומר עליהם שהם "טורפים" את החיים.
אנשים שניתן לומר עליהם הכל, אך לא שהם משעממים.

אולי היה מוטב לי להיות כזה. פחות מחושב ושקול, מונע ע"י הגיון ופועל מהראש,
שהמצפון גורם לו לדפוק חשבון תמיד וכלפי כל אדם. כזה שלהיכנס עם ספר טוב למיטה
יהיה עבורו אחרי שמוצו כל האופציות האחרות לאותו ערב.

הנוף חולף ואת מקומה של המחשבה תופסת אחרת.
על החיים שבחרתי לחיות ועל הדרך בה בחרתי להתפרנס.
זוכר בבירור את תקופת ההתלבטות שלפני. כל החצים הובילו לכיוון ברור.
את מבחני הכניסה והפסיכולוג בחצי החיוך שהסגיר שעברתי.
את אותם "טורפי החיים" שיצאו ממנו בפרצוף עגום ועם המסר "לא בבית ספרי".

הירוק והים מתחלפים לנוף האורבני של תל אביב.
האספלט והבניינים משתלטים על הכל ואתם גם הידיעה.
ללא שיקול הדעת (תלוי את מי שואלים), המתינות, המחושבות והפחדים,
לא הייתי מגיע למקום שבו קורים הדברים המטורפים באמת בחיים...
רגע לפני שנכנסים עם הספר למיטה.