דרך ארץ

השלב הכי יפה בחריש הוא בסוף השורה,
כשהמחרשה מתהפכת להכין את הסכינים הנכונות לתלם הבא.

נהגתי לעקוב אחר טרקטור מזדמן שכזה עד לקצה היכולת לראות מבעד לחלון הממוגן,
בשאיפה לתפוס את היפוך המחרשה. יכול בקלות לשים עצמי במקום המפעיל.
כל כך אהבתי את זה אז בנערותי.. העיניים היו חוזרות להביט לפנים,
מהמחרשה המתהפכת לחרב המתהפכת. זמן להיות ממוקד, חוצים את הגדר.

באותם רגעים היו עולות להן התהיות, מה היה קורה אילו...אילו בחרתי אחרת.
איזה גבר היה יוצא מהקבינה הממוזגת של הג'ון דיר.
תמיד רציתי להחזיר לענף הזה את ההדר שהיה לו,
לנקות אותו מאינטרסנטים ועובדים זרים, לסחוף אחרי את הצעירים,
ללמד אותם דרך רגב האדמה להיות נאמנים לביתם ובהגיע תורם, גם לארצם.
היה לי הכל: ג'יפ של הקולים מחוץ לחדר, הטרקטור הכי גדול רתום למחרשה,
כלב זאב נאמן, אחריות על הפאב על קבוצת הכדורגל ובעיקר חיוך גדול.
בונים עליך לכשתחזור נאמר לי אבל... נפשי יצאה למחוזות אחרים, לעשייה אחרת.

במשך שנים כשמגיע מיד אחרי השלום להורים,
עולה על בגדי הספורט ויוצא לריצה בשדות.
סופג את הריח הנקי, המוכר, האהוב.
מרגיש בבית ויודע
שכבר לא אחזור