סימנים בכחול

היום הוא כאן, כבר לא שם.. כבר לא בארץ הפלאות
כמה עצוב לו לשפן, המסכן..
אבוד לבדו בשדה, אין זכר לאליס, היא נשארה שם, שותה תה עם הכובען, צובעת את הוורדים באדום.

הוא שם בעולמם של בני האדם
איך יוכל לחיות שם כך?
כשכל מבט הוא מבט זר - מנוכר
שפנים לא יכולים לחיות עם אנשים ולעולם לא ירגישו בנוח בנוכחותם! זו דרך הטבע

שפן קטן, מתחנן לאלוהיו, אנא, החזר אותי לבית החם, למחילה שכה אהבתי

עדיין חצי ישן, יושב כאילו על המחשב ובעצם בוהה, מהופנט מהשתקפות השמש על דלתי
הזמן זז מאוד לאט, היתי מוכן להשבע שפעם כל יום הכיל פחות שעות ונגמר הרבה יותר מהר.

המתח עוד לא מורגש באוויר, אבל הוא שם, מתחת לפני השטח מחכה לפרוץ.
כבר זמן רב שאני חי בעתיד, חי את מחר, חי בעוד שבוע, עוד חודש רק לא עכשיו
רק לא להתמודד עם עכשיו, עדיף לברוח - יותר קל.

המציאות כבר הגיעה, היא כאן, מטיחה את עצמה בי שוב ושוב כמו גלי הים, שוחקת.
אני מרגיש משיכה בחוטים - איזה כח דוחף ומושך, מנסה להקים מהכיסא, להוציא אותי החוצה אל העולם הגדול, להוציא לפני שיהיה מאוחר

אני יודע שכבר אין לי מקום בעתיד, לא יהיה מחר וגם לא עוד שבוע.
יש לי רק את הרגע הזה, הרגע שנמתח ונמתח עד אינסוף, בסופו של דבר הוא יעלם ואז לא יהיה כלום.

אני מקבל את זה, כבר השלמתי עם הגורל שלי...
מתלבש לאיטי, מודה לשמש עוד פעם אחרונה על קרניה המלטפות.

עוד מבט אחרון מסביב
...
...
...
שום דבר חדש.

בגב זקוף ומבט היישר קדימה, צועד למקום שממנו כבר לא אחזור.

שכל מה שהאמנת בו כל חייך היה תרמית?
שהעולם הוא רק אשליה
שכל מה שלימדו אותך היה שקר

האם תעדיפי להמשיך ולחיות את השקר הנוח?
או שתצעדי באומץ אל הלא נודע?

אם בחרת באופציה השניה כדאי שתיכנסי, כי מערת השפן עמוקה יותר מכפי שהיא נראית