סימנים בכחול

עדיין חצי ישן, יושב כאילו על המחשב ובעצם בוהה, מהופנט מהשתקפות השמש על דלתי
הזמן זז מאוד לאט, היתי מוכן להשבע שפעם כל יום הכיל פחות שעות ונגמר הרבה יותר מהר.

המתח עוד לא מורגש באוויר, אבל הוא שם, מתחת לפני השטח מחכה לפרוץ.
כבר זמן רב שאני חי בעתיד, חי את מחר, חי בעוד שבוע, עוד חודש רק לא עכשיו
רק לא להתמודד עם עכשיו, עדיף לברוח - יותר קל.

המציאות כבר הגיעה, היא כאן, מטיחה את עצמה בי שוב ושוב כמו גלי הים, שוחקת.
אני מרגיש משיכה בחוטים - איזה כח דוחף ומושך, מנסה להקים מהכיסא, להוציא אותי החוצה אל העולם הגדול, להוציא לפני שיהיה מאוחר

אני יודע שכבר אין לי מקום בעתיד, לא יהיה מחר וגם לא עוד שבוע.
יש לי רק את הרגע הזה, הרגע שנמתח ונמתח עד אינסוף, בסופו של דבר הוא יעלם ואז לא יהיה כלום.

אני מקבל את זה, כבר השלמתי עם הגורל שלי...
מתלבש לאיטי, מודה לשמש עוד פעם אחרונה על קרניה המלטפות.

עוד מבט אחרון מסביב
...
...
...
שום דבר חדש.

בגב זקוף ומבט היישר קדימה, צועד למקום שממנו כבר לא אחזור.