כמה צעדים קדימה ואז במורד המדרגות, פניה ימינה ושוב מדרגות לוקחות אותה עמוק פנימה, צינה קלה גרמה לשערותיה להסתמרר קלות וריח מעופש של טחב מילא את האוויר, קול שלת דלת ברזל כבדה נפתחת פילח את השקט ששרר שם.
היא הרגישה משיכה בחבל אשר לפת אותה בחוזקה ובלית ברירה התקדמה אל עבר הלא נודע, הפחד החל לחלחל פנימה בעוד היא מרגישה שהמציאות אט אט מתרחקת ממנה, זה חלום או מציאות? היא שאלה את עצמה ולפני שהספיקה לענות דחיפה נוספת הצמידה את גופה אל לפנים, היא הרגישה כיצד פטמותיה הזקורות נלחצות חזק כלפי מה שזה לא היה שהונח לפניה.
קול מוכר של צעדים החל מתקרב מכיוון המזדרון, היה זה קול של נעלי עקב בצעדים איטיים אך נחושים, האישה שקודם אחזה את ידיה כעת עמדה מאחוריה והחלה מלטפת ברכות את רגליה, החל מהירך ועד למטה ושוב בחזרה תוך שהיא פושקת את רגליה בהתאם ללחץ העדין.
רגל אחת ואז השניה מעוגנות היטב, קשורות ופתוחות לרווחה, יד אחר יד הידיים שוחררו ומיד נכבלו גם הן לצדדים.
משיכה קלה בחולצה ואז רעש של גזירה ובן רגע החולצה והחזייה היו על הרצפה, עוד רגע וגם התחתונים ומכנסון הקטן שלבשה באותו ערב הצטרפו גם הם לרצפת האבן הקרה.
למה לבשתי דוקא את הטאצ' ליין החדשים היא שאלה את עצמה, בעוד היא עומדת ערומה, כפותה ומעט מפוחדת.
עוד חבל נקשר סביב גופה חובק את שדיה היטב וגורם לעור העדין להימתח ולפטמות להזדקר אף יותר.
רעש של מכה מלווה בכאב קל באחוריה, ואז עוד אחת ואז גשם של מכות שהצליף באחוריה.
אז חשבת שאת כאן בשביל להנות? שאלה אותה בקול מלגלג, את בסך הכל צעצוע, תפקידך הוא לשעשע את האדון, הוא צופה בך כרגע וכדאי לך שהוא יהיה מרוצה מאיך שאת מתנהגת או שבאמת יתחיל לכאוב לך.
ללא רחמים המכות המשיכו להלום באחוריה ודמעות החלו לזלוג מעיניה, למה זה מגיע לי, היא חשבה, לא עשיתי רע לאף אחד ובוודאי לא לאיש הזה שאני בקושי מכירה.
לפתע כשם שהחלו חדלו המכות וליטוף נעים גרם לתחושת צמרמורת, זה היא מאוד נעים, הרבה יותר ממה שהיא זכרה ואז שוב מכות ושוב ליטופים, אחיזתה במציאות החלה רופפת תוך כדי שהיא שוקעת בתחושות הללו שמעולם לא ידעה שקיימים בה, לאחר מספר לא ידוע של דקות המכות הפסיקו וצביטה חדה בפטמותיה הזקורות גרמו לה לזעוק, בשלב זה היא בעצמה לא ידעה אם מכאב או הנאה.
ראשה נמשך לאחור מן השיער, שקט כלבה, תקבלי את מה שנותנים לך אני לא רוצה לשמוע אותך בכלל, המאסטר מוכן לטפל בך עכשיו, אל תזוזי עד שהוא יגיע.
לפני 14 שנים. 23 בספטמבר 2010 בשעה 18:05